קשה להתחיל ביקורת על העונה הראשונה של פיקארד, הסדרה החדשה ביקום של סטאר טרק, בלי לציין לאיזה אחד משני המחנות אתה שייך, זה של "טרק הישן" או זה של "טרק החדש". אז כדי לסבך את העניינים רק אגיד שאני לגמרי מעריץ של טרק הישן, אבל איכשהו, טרק החדש, עם כל המגרעות שלו, הרבה פחות מפריע לי מלרוב המעריצים השרופים. אולי זה בגלל שמבין כל הסדרות הוותיקות, החביבה עליי ביותר היא חלל עמוק 9, שאולי בעצם הכי קרובה לסדרות החדשות מבחינת מבנה עלילה וניסיונות לספר סיפור אחד ארוך במקום פרקים שעומדים בפני עצמם.
ולמה כל ההקדמה הזו? כדי לספר לכם שמאוד קשה היה לגבש דעה מוחלטת לגבי העונה הזו. היא לגמרי "טרק חדש" כמעט מכל בחינה, למעט השימוש בדמויות מהסדרות הוותיקות. הלוק שלה, הבימוי, הסיפור האחד שנמשך על פני כל העונה, ההתרכזות בדמות מרכזית עיקרית ולא בצוות שלם, כל אלה הופכים אותה לסדרה שמרגישה מאוד לא טרקית, אם לא הייתה סובבת סביב דמותו הפופולארית של ז'אן לוק פיקארד.
מכאן והלאה הביקורת תכיל ספויילרים לסדרה. המשך הקריאה – על אחריותכם!
https://youtu.be/V_rML2ppdW8
אבל, כאמור, אני די בסדר עם זה, ואני מהמעטים שדווקא נהנים מדיסקברי, למרות כל הבעיות שלה ולמרות שהיא לא באמת סטאר טרק המוכר והאהוב. גם מפיקארד הצלחתי להנות לאורך רוב העונה, בעיקר בזכות הסיפור המעניין (שכל מי ששיחק בסדרת משחקי Mass Effect ירגיש שיש פה הרבה יותר מסתם דמיון מקרי) והדמות הנצחית של פיקארד.
פטריק סטויארט חוזר כאן לתפקיד שהכי מזוהה איתו, ופיקארד הנוכחי או אדם מבוגר, איטי, ולמוד הצלחות אבל גם לא מעט כישלונות, ומרתק לראות עד כמה האיש השתנה בכל השנים האלה, אבל נשאר אותו קפטן כריזמטי. גם הופעות האורח של דמויות עבר מהסדרה (וגם של סבן אוף ניין מוויאג'ר) מבוצעות נהדר, מצליחות להיות רלוונטיות וגם לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה מבלי להרגיש מוגזמות מדי.
אבל אז הגיע הפרק האחרון לעונה, ולא רק שהיו בו בעיות רבות בפני עצמו, הוא גם הדגיש ביתר שאת בעיות אחרות של העונה כולה. החצי הראשון של העונה ספג לא מעט ביקורות על איטיות ועלילה שלא מתקדמת לשום מקום, ואז בפרק האחרון קרו יותר דברים מאשר בכל שאר העונה כולה. למה אי אפשר היה לפרוס את כל העלילה הדחוסה הזו על פני שניים או אפילו שלושה פרקים? קונפליקט שלם בין יצורים ביולוגיים ליצורים מלאכותיים, שהיה יכול לאכלס עונה שלמה, מוסבר ונפתר בפחות משעה, במה שמרגיש כמו הפרק הכי דחוס אי פעם, וכזה שמרוב נושאים לא ממש מצליח לבצע כמעט אף מהם כמו שצריך.
אחרי כל הבילד אפ לקרב עצום על גורל כל החיים בגלקסיה, קיבלנו בעיקר צילומי CGI של מאות חלליות משוכפלות ועומדות במקומן. במקום באד גאי (באד גירל?) אמיתי בדמות מנהיגת האנדרואידים, קיבלנו דמות שמנוצחת כי מישהו כיבה אותה עם שלט רחוק. ואפילו עוד לא דיברנו על קוביית הבורג, שפשוט המשיכה לשבת בביצה בחוסר מעש.
אבל אולי הדבר שהציק מכל (זהירות, ספויילרים רציניים לפרק האחרון), הוא הטיפול בפיקארד, בהקרבה שלו וב"מוות" שלו. בתחילה, באמת הופתעתי מהאומץ של הכותבים להרוג את הדמות שלו, ואולי לסיים פה את הסדרה ואת הסיפור של הדמות. גם הסצינות שהגיעו לאחר מכן, שסוחטות דמעות מהדמויות והקהל, הרגישו לרגע כאילו מדובר בסוף אמיתי. אבל הפתרון הזה של להחיות אותו מחדש בגוף מכאני, לא רק שמרגיש מטופש וכזה שלא ממש חשבו עליו ועל ההשלכות שלו לעומק, אלא גם מייתר את כל הסצנות האלה, והופך אותן למסחטת דמעות זולה ולא ראויה. חבל שזה הפתרון בו בחרו הכותבים, והוא מרגיש מאולתר כמעט כמו הפתרון המהיר של הקונפליקט כולו.
בכל זאת, גם בפרק האחרון היו כמה סצינות נהדרות, כמו השיחות של פיקארד עם סוג'י, רייקר מפקד על ספינת חלל, וכמובן גם השיחה האחרונה של דאטה ופיקארד, שהייתה שווה כמעט את הכל. הפרק האחרון הזה הוא בעצם סיכום של העונה הראשונה כולה: עלילה טובה שמוצגת וכתובה בצורה מוזרה, דיאלוגים שאיכשהו בכל זאת כתובים נהדר, נוסטלגיה נעימה ולא מוגזמת יחד עם קווי עלילה תמוהים (ואל תתחילו איתי בכלל לגבי המכשיר שמתקן הכל אם רק מדמיינים את זה).
חובבי פיקארד וסטאר טרק אדוקים חייבים לעצמם את הצפייה הזו, ולו רק כדי להתלונן, אבל בעיקר כדי להנות עוד קצת מפטריק סטיוארט, ולהתמוגג מהפרידה הראויה מדאטה, זו שהגיעה לו באמת אחרי הסיום של הסרט נמסיס.
תגובות
