יש סרטים שאתה יודע שתתחרט שצפית בהם כבר מהדקות הראשונות. לפעמים הם מטופשים מספיק כדי שלצחוק עליהם בדיעבד יהיה שווה את הסבל, אבל כוח רעם הוא לא פחות מעינוי מוחלט עבור כל מי שיש לו חיבה כלשהי לז'אנר גיבורי-העל.
את הבעיה הראשונה של כוח רעם אפשר לאתר כבר בסיפור הרקע שלו – שימוש בקלישאות שנטחנו כבר עד עפר. בגדול, תופעה בחלל שאירעה בשנות ה-80 נתנה כוחות-על למספר מוגבל של אנשים, שבאופן נוח מאוד לעלילה המשותף לכולם הוא שהם סוציופתים מוחלטים. בהווה, שתי הדמויות הראשיות, מדענית מוכשרת (אוקטביה ספנסר) וחברתה המופרעת (מליסה מקארטי), חברות ילדות בשנות ה-40 לחייהן, יוצאות להילחם על העתיד של העיר שיקאגו אחרי שהצליחו להעניק לעצמן כוחות בעזרת המדע. רוב המידע הזה מועבר, כיאה לסלט קלישאות, בצורה של קומיקס.
למען הסר ספק, הקלישאות מסרבות להיעלם אחרי שלב ההקדמה. תוסיפו על הדרך מכונית שאמורה להיות מגניבה, חדר בקרה שלוחש הוראות באוזן כל הזמן, אנטגוניסטים שטוחים יותר מקיר בטון… והרשימה עוד ארוכה.
מילא אם זו הייתה סוג של פארודיה על סרטי גיבורי-על ישנים, והסרט אכן מוגדר כקומדיה, אבל הוא פשוט לא מצחיק. אין כאן אפילו בדיחה אחת שהעלתה על פני אפילו צל של גיחוך. ויותר גרוע – כותב התסריט כנראה נתקע בשנות ה-80. כמות הרפרנסים פה לשחקנים, דמויות, סרטים ולהקות מאותה תקופה היא מרקיעת שחקים, כאילו מישהו הפסיד בהתערבות ונאלץ לדחוף כמה שיותר בדיחות שנות ה-80 לתסריט. הפעם אני לא מתכוון לתת אפילו רשימה של דוגמאות, אלא לסכם בשלוש מלים: בדיחות סטיב ארקל.
לא ברור למי ההומור של הסרט הזה מכוון בכלל. מצד אחד, עבור המבוגרים יותר שבינינו הבדיחות הללו לא רק שיש להן זקן, הגופה שלהן כבר התפוררה בקבר. מצד שני, הצעירים לא יבינו מה רוצים מהם ואף צופה שפוי לא יעצור באמצע סרט כל 3 דקות כדי להבין פאנץ' חלש. אחרי שזה מיצה את עצמו, הבדיחות מתדרדרות לדברים מגעילים וחסרי טעם כמו חליפות מסריחות כי… משום מה אי אפשר לכבס אותן?…
באמת ששום דבר לא עובד בסרט הזה: לא הכימיה בין הדמויות והקשרים שנרקמים ביניהן, לא סצינות האקשן המשעממות, לא הדיאלוגים המביכים, לא הניסיון הנואש להעצמה נשית… מזל טוב, כוח רעם – אתה הסרט הראשון מזה שנים שלא הצלחתי למצוא אפילו מילה אחת טובה להגיד עליו.
ועוד לא הגענו לחלק המאכזב ביותר של כל העניין – את התועבה הזו ניתן לראות בנטפליקס! כן, נטפליקס, אותו שירות סטרימינג שעשה נפלאות בז'אנר יחד עם מארוול והביא לנו את ג'סיקה ג'ונס והמעניש לפני שכל אחד פנה לדרכו. איך נפלו גיבורים.
מאחורי התועבה הזו עומד אחד בשם בן פלקון, בעלה של אוקטביה ספנסר, שלא רק ביים וכתב את התסריט המזעזע אלא גם העז לחשוף את פרצופו על המסך בתפקיד משני. חפשו את הבחור שחוטף טייזר בלחי. או שלא, למה לסבול סתם?
כוח רעם הוא בושה לז'אנר סרטי גיבורי-העל, שהתקדמו רבות מאז סופרמן של 1978 עד כדי כך שסרטי הנוקמים הפכו לאירוע תרבותי לכל דבר. אילו היה אפשר, הייתי מבקש זיכוי על השעה ו-40 דקות שהוא בזבז לי. אמנם שנת 2021 עוד צעירה, אבל אני חושב שכבר מצאנו את המנצח הגדול של טקס פרסי הראזי הידוע לשמצה.
תגובות
In this article
