אם יש משהו אחד משותף לכל הרימייקים, ולא משנה האם מדובר בקומיקס, סדרה או סרט, הוא הדחף הבלתי נמנע להשוות בין החדש לבין העיבודים שקדמו לו. גם מורטל קומבט, הסרט החדש לסדרת משחקי המכות הפופולרית והמדממת, שזמין לצפייה בשירות הסטרימינג של HBO, לא יכול להימנע מהשוואות. אז איפה הסרט החדש מתעלה על קודמו משנות ה-90 והיכן הוא נופל? התשובות בהמשך.
העלילה של מורטל קומבט מתחילה עם הקונפליקט הקלאסי בין סקורפיון לסאב-זירו, כאשר האחרון רוצח את בני משפחתו והראשון נשבע לנקום את מותם. אבל הנה טוויסט: סאב-זירו התרשל, אחד מילדיו של סקורפיון שרד והשושלת נמשכה בסתר. בהווה, הפרוטגוניסט של הסרט הוא מתאבק בשם קול יאנג (לואיס טן), צאצא רחוק של סקורפיון, שנבחר בעל-כורחו להילחם במורטל קומבט.
הבחירה הבסיסית להישען על דמות ראשית חדשה לחלוטין עוררה בי תהיות כבר מהרגע הראשון. מורטל קומבט הוא מותג רווי דמויות שאפשר היה להיעזר בהן כדי לקדם את העלילה, אז מדוע לייצר דמות חיצונית? נכון, מבחינה תסריטאית דמות שאיננה יודעת דבר היא ההזדמנות להסביר לה ולצופים איך עובדים הדברים, אבל אפשר היה לעשות את זה גם עם אחת מהדמויות הקיימות, לדוגמה ג'וני קייג'.
מבחינת הנפשות הפועלות בסיפור, הסרט של מורטל קומבט מרשה לעצמו לפרוץ את מגבלת הדמויות שהופיעו במשחק ובסרט הראשונים וכך אנו מוצאים את עצמנו צופים פה בכאלה שהופיעו במשחקים מאוחרים יותר, כמו מילינה ו-Kabal. מצד אחד יש בזה משהו חיובי כי מספר מועט מדי של דמויות מגביל את האינטראקציות האפשריות. מצד שני, עודף דמויות יוצר מצב בו אין מספיק זמן מסך כדי לייצר להן אופי ועומק, וזו אחת מהבעיות המרכזיות של הסרט הנוכחי.
מבין כל הדמויות המופיעות בסרט, דווקא זו של קיינו בגילומו של ג'וש לוסון (בית השקרים) היא הבולטת והמוצלחת ביותר. הוא בגדר האתנחתא הקומית, פושע רצחני עם עדינות של פיל בחנות חרסינה אבל כריזמטי. הוא הטיפוס שכיף לצחוק עליו, על הכשלונות שלו אבל גם להריע לכבודו כשהוא מצליח. במידה מסוימת, אפשר להגיד שקיינו סוחב על כתפיו את הסרט הזה מאחר והוא היחיד שנותן לו פן אנושי. לשאר הדמויות סביבו יש עומק של דף A4 ורובן קיימות כדי למלא אחת משתי פונקציות: לקדם את העלילה בשביל הפרוטגוניסט או, כפי שבטח שיערתם, ללכת מכות.
הפן הסיפורי הוא כנראה הכישלון הגדול ביותר של הסרט, אפילו בהשוואה לקודמו שהיה רחוק מלהיות משהו מיוחד. אפשר להיכנס להמון דקויות ולפתוח דיון שלם בנושא, אבל אני רוצה להתמקד על מה שהכי הציק לי: במשך חצי מהסרט מדברים כל הזמן על טורניר המורטל קומבט, אותו אירוע מרכזי שעליו נקרא שם הסרט ותוצאותיו יקבעו את עתיד האנושות. אבל איפשהו בדרך לשם, הסרט ממציא תירוצים כדי לזנוח אותו לחלוטין נטו כדי שלדמויות תהיה סיבה ללכת מכות עם כל מי שרק אפשר. זו, לצערי, דוגמה מובהקת לכתיבה גרועה. נכון, בסופו של דבר זה סרט מכות והצופים לא באים בשביל העלילה, אבל כשמדובר במחיקה של משהו כל כך בסיסי באופי של המותג, פשוט אי אפשר להתעלם מזה.
אז מה כן עובד עם מורטל קומבט הסרט? פאנסרביס (Fan Service), והמון ממנו. כל דמות מבצעת לפחות מהלך אייקוני אחד מהמשחק, והאפקטים המושקעים של הסרט יגרמו לקהל להתלהב מכל אחד מהם. תוסיפו לזה עיבוד מחדש לפס הקול המוכר, שמופיע ברקע בסצינות מפתח ובכתוביות הסיום. והחידוש הגדול ביותר הוא כמות הדם והאיברים המתעופפים שרואים על המסך, מה שנעדר לחלוטין מהסרט של שנות ה-90 מאחר והוא דורג מראש PG-13.
הגענו לסוף הביקורת, וכיאה למורטל קומבט הגיע זמן ה"פינישים" כפי שקראנו לזה בזמנו באולמות הארקייד: אם אתם רוצים ים של פאנסרביס, סביר להניח שתיהנו מהסרט; אם הינכם בין המעריצים הכבדים ששוחים ב-Lore של המותג, בסוף הסרט תרצו לתת למישהו מכות ולצערי אני נמנה בקבוצה זו; ואם אין לכם שום רקע קודם במורטל קומבט, הסרט יראה לכם כמו סרט בינוני מינוס של מכות עם פנטזיה, שלא סגור על עצמו.
תגובות
In this article
