התחלת שלטונם של אולפני אילומיניישין בקופות הבינלאומיות פרצה ב-2010, כשגנוב על הירח הציג לעולם את היצורים הצהובים דוברי הג׳יבריש ובננה, המיניונים. כריס רינאו, שביים את הסרט ואת המשכו ואף מדבב את המיניונים הרעשניים, חוזר לביים עבור אילומיניישן את החיים הסודיים של חיות המחמד, עוד יצירה משעשעת שאינה פורצת-גבולות ואינה מעוניינת להיות כזו. הפעם במסגרת המסר הישר מלב הקונצנזוס – תאהבו את החיות שלכם, הן אוהבות אתכם.
הגיבור של החיים הסודיים של חיות המחמד הוא מקס, כלב נאמן החולק חיי שותפות נעימים בדירה מנהטנית עם קייטי, הבעלים שלו ומושא הערצתו. שכניו הפרוותיים חובבי הקונדס של מקס הם בין היתר גידג׳ט, כלבה פומרניאנית העוקבת בשקיקה אחר הטלנבובלה המועדפת עליה; קלואי, חתולה טאבית אפאתית העוקבת בשקיקה אחר כל הטוב שבתכולת מקרר דירתה; סוויט פי, תוכון מצוי בעל דמיון מפותח והתמכרות להתעמלות-תעופתית; ופודל מטופח,שמתחת לאלגנטיות שלו נחשף כמטאליסט הארדקור. כמובטח בשם הסרט, בניין הדירות הניו יורקרי חושף אותנו למאחורי הקלעים של חיי החיות החמודות, כל זמן שבעליהם פונים לענייני היום-יום שמחוץ לבית. החיות מנהלות חיי חברה נורמטיביים, כשחברויות ואף רומנטיקה ממלאות את הדירות שעה שהן ריקות מנוכחות אנושית. בעידן האובססיה לסרטונים של חיות בלתי צפויות, זהו פרמיס חביב למדי וקל לשיווק, אם הוא רק היה מסתכם בזה.
שגרתו של מקס מתערערת כשקייטי חוזרת לדירה עם דיוק, כלב מגודל אותו הצילה מהמקלט לחיות, שנראה כמו גרסא חומה והולכת על ארבע של סאלי האגדי ממפלצות בע״מ. כן, מקס הקטנטן והיותר מאורגן הוא לחלוטין מייק באנלוגיה העיצובית המטרידה הזו, למרות שמפגשם כנקודת המפנה של הסרט, ולמעשה כל התרחיש הכללי הוא לחלוטין וודי ובאז-שנות-אור בצעצוע של סיפור. מקס ודיוק מפתחים במהרה קנאות וחוסר בטחון לגבי מעמדם בדירה, ומתגבשים כאוייבים שמטרתם היא להפטר מהאחר, כששרשרת הנסיונות האלו מובילה אותם הישר לסכנה והרחק מהבית הבטוח עליו הם נלחמו. מהר מהרצוי, שלל החיות נוטשות את הבניין (ואת הפרשנות המועדפת עלי לשם הסרט), ויוצאות למסע חוצה-עיר צפוי, גדוש באקשן גנרי וכולל סיקוונס טריפי אחד, הקשור במחווה מבלבלת לגריז ונקניקיות שנראות יותר מדי כמו מיניונים מרקדים.
הסרט נפתח עם צלילי השיר Welcome to New York של טיילור סוויפט, שלא מצליח במיוחד לבטא את האווירה הניו יורקרית על כל גווניה האינסופיים אלא נותן יותר את התחושה של בת נוער שעושה את דרכה למנהטן בפעם הראשונה כמתנת בת מצווה (ע״ע מתנה נשגבת). ובהתאמה לבחירת השיר, גם האנימטורים של אילומיניישן כשלו להעביר את העיר במדוייק. אמנם מרגש לראות את ניו יורק ברקעים רומנטיים שהוארו יפה, אך ההיצע של ניו יורק כמרחב אורבני שהחיות יכולות להגיב לו הוחמץ לחלוטין. כמעט ולא קיים שימוש בנקודות הציון הבולטות של העיר מחד, ולא הצצה אותנטית לחיי היום יום של תושביה מאידך. הסטינג היה יכול להיות כל עיר גדולה אחרת מבלי לאבד דבר, מלבד בדיחה אחת נהדרת הקשורה בהייפ המתחלף של איזורי מגורים במנהטן וברוקלין.
ובאשר למדבב הראשי, שאמור להחזיק בעוגן הרגשי ובאופי של הסרט כולו? גם הוא היה יכול להיות מוחלף באינספור שחקנים אחרים מבלי שזה היה מורגש. כמעט מוזר לחשוב שאת מקס מדבב לואי סי.קיי, קומיקאי שהפך להיות מזוהה כל כך עם העיר. אף לא אחד מהמאפיינים המפורסמים בהומור המתבונן של סי.קיי באים לידי ביטוי בדמותו החיוורת של מקס, אפילו לא כקריצה. קשה למעשה לחשוב על דמות שבלטה במיוחד בסרט, אפילו שהקאסט מורכב מקומיקאים בכירים ומנוסים נוספים כמו אריק סטונסטריט ממשפחה מודרנית, אלי קמפר, הלוא היא קימי שמידט בכבודה, קווין הארט ואפילו אלברט ברוקס, שבמקביל השבוע חזר למצולות הפיקסאריים כמרלין, אביו של נמו במוצאים את דורי. במקום לחקור ולייחד את הדמויות דרך השגרה שלהן והומור ממוקד (קליל ככל שיהיה), קיבלנו מיש-מאש שטוח ובלתי זכיר של קצת מכל עבר.
לפני מספר חודשים בלבד יצא זוטרופוליס, פאר אנימציה השופע סאבטקס, תחכום ועיצובים מרהיבים מלאי עומק, שגם בחן אינטרקציה בין חיות מדברות. החיים הסודיים של חיות המחמד מחוויר לחלוטין אל מול יצירת המופת של דיסני, אבל למען ההגינות, לא נראה כי הוא שאף לשם. החיים הסודיים של חיות המחמד יוצר את מה שהוא רוצה ליצור – חוויה יוטיובית של רצף סצנות ששום דבר חשוב לא מחבר בינהן, כשבמרכז נמצאות חיות נופלות, אוכלות, קופצות, ויוצאות מכלל שליטה. ישנו אפילו רגע שהסרט אומר לנו את זה באופן ישיר, כשסרטון מביך של קלואי מוקרן בפני קהל אנושי שנהנה מכל רגע שלו. אילומיניישן סיפקו לנו יצירה נוספת שלא מביעה אמון רב בקיבולת הסבלנות של הקהל, אבל מאמינה באהבתו הכנה לחיות המחמד שלו.
תגובות
In this article
