“סולו: סיפור מלחמת הכוכבים” חלש דווקא מבחינת הסיפור

סרט הסולו של האן סולו הוא אמנם כיפי, אבל התסריט שלו עושה כמה טעויות שעלולות לגרום לצופי מלחמת הכוכבים האדוקים יותר לנוח בחוסר נוחות בכסא. ביקורת ללא ספויילרים

בשנת 2015 דיסני החליטה לעשות קאמבק למותג מלחמת הכוכבים עם טרילוגיה חדשה שעוסקת, שוב, במשפחת סקייווקר. אבל כדי למתוח את גבולות המותג הוחלט גם על הפקת “סיפורי מלחמת הכוכבים”, אוסף של סרטים שמפתחים את העולם של מלחמת הכוכבים באמצעות התמקדות באירועים ודמויות מסביב לסאגה המרכזית. זה הלך לא רע, לדעתי לפחות, עם רוג אחת. הסרט השני ברשימה שיוצא בימים אלה לאולמות הקולנוע הוא סולו: סיפור מלחמת הכוכבים, אבל לצערי לא בטוח שהוא מספק את התוצאה המיטבית על אף כל ההשקעה בו, שעומדת על רבע מיליארד דולר אחרי כל הצילומים מחדש שהוא עבר.

סולו: סיפור מלחמת הכוכבים, כפי שאולי הסקתם כבר מהשם, הוא סרט סיפור מקור (“אוריג’ין” בלעז) על דמותו של המבריח האייקוני ממלחמת הכוכבים, האן סולו. אנו רואים בו לראשונה גרסה צעירה יותר של האן, בערך בשנות העשרים לחייו, שמגולם על ידי אלדן ארנרייך (יצורים יפהפיים). יחד עם אהובתו קירה, שמגולמת על ידי אם הדרקונים ומנתצת השלשלאות אמיליה קלארק, מנסים השניים לברוח מהחיים האומללים שלהם כגנבים שחיים מהיד לפה תחת חסותו של ארגון פשע מקומי. לאורך הסרט שזורים אירועים שונים שמחברים בין סולו לבין הדמות המוכרת בגרסתה המקורית, כמו כיצד נפלה לידו המילניום פלקון והפגישה הראשונה עם צ’ואי, שהיוותה את תחילתה של ידידות מופלאה ושעירה.

אלדן ארנרייך נכנס בסרט הזה לנעליים גדולות. יש כאלה שאף חששו שהן גדולות ממידותיו. בפועל, הוא עושה את התפקיד לא רע – ארנרייך מצליח להביא למסך דמות כריזמטית, חצופה, מעט יהירה ובעלת עודף ביטחון עצמי שמצפצפת על החוקים כשזה מתאים לה כיאה להאן סולו שאנחנו מכירים מהטרילוגיה המקורית. כמובן שהוא לא משתווה להאריסון פורד, אבל לדעתי לפעמים עצם ההשוואות האלה הן טעות שגורעת מן ההנאה.

אני חייב להתוודות שהיו לי חששות לגבי אמיליה קלארק. עד כה, לא אהבתי שום דבר שהיא הופיעה בו מעבר למשחקי הכס, ועדיף שלא נכביר במלים על תפקידה בסרט הגדול הקודם שהיא לקחה בו כדמות ראשית, שליחות קטלנית: ג’נסיס. אבל לשמחתי התבדיתי – מעבר לתכלית הבסיסית של היותה מושא אהבתו של האן וזו שמספקת לצופים את הרקע הדרוש להמשך העלילה, היא מצליחה להביא אל המסך דמות עגולה שמתחילה כתלותית ומתפתחת לעצמאית עם התקדמות הסרט.

על אף ששתי הדמויות המרכזיות עושות את העבודה, נקודת התורפה של סולו היא בתסריט שלו. מצד אחד, חלק נכבד מהעלילה היה צפוי בעיני ויכולתי לנחש במידה גדולה של הצלחה מה עתיד לקרות בהמשך הסרט. מצד שני, בלי להיכנס לפרטים כמובן מכיוון שזו ביקורת ללא ספויילרים, לקראת הסוף התסריט מנסה בכוח להפוך את סיפור המקור האישי של האן סולו למשהו שגדול יותר ממנו כאדם אחד בגלקסיה רחוקה-רחוקה ולהגדיל פי כמה את מעורבותו, גם אם באופן עקיף, בעלילת הטרילוגיה המקורית. וזה פשוט צורם. כמו כן, ישנן בעיות נוספות בתסריט שמקרינות על אירועי הטרילוגיה הראשונה. כן, אני מסתכל עליך, לאנדו.

מבחינת אקשן ואפקטים, סולו: סיפור מלחמת הכוכבים בהחלט מספק את הסחורה. לא חסרות בו סצינות של מרדפים, קרבות בחלל וכ’ו. תצויין לטובה סצינת שוד הרכבת המרהיבה שמגיעה אחרי שסולו מצטרף לקבוצה של בקט, מבריח מחוספס והמורה הרוחני של האן, שמגולם על ידי וודי הרלסון (זומבילנד, כוכב הקופים: מלחמה ועוד). אבל באופן אישי הייתי מעדיף שחלק מההשקעה הכספית העצומה בויזואליה של הסרט הייתה עוברת לטובת התסריט, שכאמור סובל מבעיות.

לסיכום, אם אתם מחפשים דרך לשרוף שעתיים וליהנות, סולו הוא אפשרות. על אף זאת, מעריצי מלחמת הכוכבים האדוקים יותר עלולים בזמן הצפייה בו לנוע בחוסר נוחות בכסא כאשר ינסו לחבר את פיסות המידע החדשות שהסרט מספק עם התמונה הגדולה יותר. בכל אופן, אם אתם מתלבטים לאיזה סרט ללכת, סולו: סיפור מלחמת הכוכבים אינו צריך להיות בראש סדר העדיפויות שלכם בהתחשב בעובדה שקיימות בימים אלה אלטרנטיבות מעניינות יותר ממנו כמו דדפול 2 או מלחמת האינסוף במקרה ועוד לא הספקתם לצפות בהם.

תגובות

במאמר זה

נגישות