כבר הרבה מאוד זמן שאני מחפש סרט של DC שאני אוכל להגיד באמת ובתמים שנהניתי מכל רגע בו. בעבר חשבתי שאוכל להגיד זאת על וונדרוומן של גל גדות או על אקווהמן של ג'ייסון מומואה, אך על אף שיש להם כמה מעלות לא הרגשתי מסופק. אז בוודאי תוכלו להבין עד כמה הופתעתי לטובה כאשר דווקא שהאזאם!, סרט בפרופיל נמוך בהרבה מהשניים האחרים שצויינו, הצליח להוביל אותי אל הארץ המובטחת.
עלילת שהאזאם! מספרת על בילי בטסון (אשר אנג'ל), נער מתוסבך בן 14 שככל הנראה ננטש על ידי אמו עשור לפני כן. אחרי שהוא נמלט מבתי אומנה שוב ושוב הוא נשלח לבית מחסה שדואג ילדים כמוהו עד שיגיעו לבגרות, שם הוא פוגש את פרדי פרימן (ג'ק דילן גרייזר), ילד אומנה שגר עמו באותו חדר. בטסון מתכנן להימלט שוב ולהמשיך לחפש אחר אמו, אך הכל משתנה כאשר קוסם זקן נותן לו את כוחותיו והופך אותו לגיבור שהאזאם (זאקרי לוי) כדי שיציל את העולם.
בגדול, שהאזאם! הוא קומדיה על גיבור-העל החדש בשכונה. הוא עושה את עבודתו נאמנה ולא יהיו חסרות הזדמנויות לצחוק בהן – לא חסרות שטויות ששני בני טיפש-עשרה יכולים לעשות עם כוחות על-טבעיים. אם כבר בכוחות עסקנו, אהבתי את הסיקוונס בו פרדי פרימן ובילי בטסון מנסים לפענח אילו כוחות ניתנו לאחרון וכיצד להשתמש בהם, מאחר והקוסם שהחזיק בהם לפניו לא ממש סיפק הסברים בנושא לפני שנעלם.
יחד עם הצד הקומי משתלב גם האקשן, שמתחיל בסיטואציה הקלאסית של מניעת שוד בתחנת דלק ולאט לאט העניינים מעלים הילוך עד לנקודה בה האנטגוניסט המרכזי של הסרט מחליט להתעמת לראשונה עם גיבורינו, שמהווה האיום הרציני היחיד כלפיו. אמנם סצינות האקשן אינן מפוצצות בטריליון אפקטים חזותיים ו-CGI כמו אקווהמן, אבל מי אמר שזה בהכרח רע?
בפסקה הראשונה של ביקורת זו ציינתי שלא הרגשתי מסופק מוונדרוומן ואקווהמן, ואני חושב שרצוי שאתייחס לאמירה זו. הסיבה לתחושה שלי נובעת מכך שלדעתי הפרוטגוניסטים של שני סרטים אלה אינם עוברים שינוי מהותי. אמנם הם יוצאים למסע או למשימה בעלת משמעות, אך בסוף הדרך הם אינם משתנים או מגיעים לתובנה משמעותית כלשהי על עצמם, מה שהופך את הדמויות לשטחיות.
וזה הוא בדיוק ההבדל המרכזי בין שהאזאם! לבין שני הסרטים האחרים שהופך אותו לטוב יותר. במקביל לקונפליט הראשי על עתיד האנושות, לאורך כל הסרט מתקיימת במקביל תמה של הגדרת הזהות העצמית ומציאת מקומך בעולם דרך קשרי המשפחה. זה תקף כלפי בילי בטסון, שכאמור מחפש לחזור אל אמו; אך גם כלפי האנטגוניסט של הסרט, שלא נפרט עליו כי זה קצת ספויילר אך כן נגיד שסיפור הרקע שלו מוצג כבר בסיקוונס הראשון כדי שנבין מה מניע אותו. זה, גבירותיי ורבותיי, הרכיב שמצליח לגעת בלב הצופה מעבר לתחושת ה"וואו!" בסצינות האקשן רוויות האפקטים שכבר מתחילות לעייף. וזה, גבירותיי ורבותיי, המפתח ליצירת דמויות מורכבות ובעלות עומק פסיכולוגי שאפשר להעריך. וזה, גבירותיי ורבותיי, הרכיב הקריטי שכמעט ואין אותו בשני הסרטים שאכזבו אותי.
שהאזאם! הוא סרט גיבורי-העל הכי שנון, מרגש ומספק של DC שהגיע אל המסך הגדול בשנים האחרונות. אתם שואלים עד כמה אהבתי אותו? מספיק כדי לצעוק בסופו "שהאזאם!" כמו אידיוט מושלם בתקווה שיקרה משהו. אז אם לא התרוששתם מלקנות כרטיס להנוקמים: סוף המשחק אתם פשוט חייבים ללכת לראות אותו. הוא מעין שילוב כיפי בין ז'אנר גיבורי-העל שנמצא בשיאו לבין הסרט ביג של טום הנקס, ואם אתם צעירים מדי מכדי להכיר את האחרון תשלימו גם את הקלאסיקה הזו בזמנכם הפנוי. וטיפ קטן לסיום – אל תשכחו לחכות לסצינה באמצע הכתוביות.