אם נשפוט לפי שלושת הסרטים הראשונים, העולם הסינמטי של DC, איך נאמר זאת בעדינות, מאכזב עד כה. איש הפלדה היה טוב בחציו הראשון ונהרס לחלוטין בחלקו השני, מבאטמן נגד סופרמן: שחר הצדק כולם זוכרים את מרת'ה ויחידת המתאבדים היה מזעזע בכל קנה מידה. גם הטריילר הראשוני של וונדר וומן לא בישר טובות, אלא שאז הגיעו הביקורות הראשונות שקבעו באופן חד משמעי: מדובר בסרט הכי טוב של DC ובאחד מסרטי הקומיקס הטובים של השנים האחרונות. נוסיף לזה את העניין הגובר שלנו הישראלים בסרט בשל הכוכבת הראשית שלו, גל גדות, ופתאום שוב כולם מוצאים את עצמם עם ציפיות מסרט של DC, למרות הכשלונות המהדהדים עד כה.
בניגוד לשלושת הסרטים הקודמים שמתרחשים בתקופתנו, וונדר וומן הוא סרט אוריג'ינס שמתרחש בחלקה הראשון של המאה הקודמת ומתמקד באי תמיסקרה, האי בו חיות האמזונות, ביניהן דיאנה פרינס שעוברת סדרה של אימונים מפרכים כדי להפוך ללוחמת הטובה מכולן. כאשר מטוס עם קצין בריטי בשם סטיב טרבור (כריס פיין, מסע בין כוכבים) מתרסק באי וחושף בפני דיאנה את זוועות מלחמת העולם הראשונה, היא מחליטה לצאת אל העולם ולנסות לשים קץ למלחמות האדם.
את הסרט ביימה פטי ג'נקינס (מונסטר), במאית מוערכת שקיבלה את המושכות על הפרנצ'ייז ומצליחה לעשות עבודה טובה בהרבה מזאת של סניידר על סרטי סופרמן או של דיוויד אייר על יחידת המתאבדים. הבמאית הצליחה להוציא את המקסימום מהתסריט הדי בנאלי והכניסה קצת קלילות לעולם הסינמטי הכבד של DC.
השיחוק הבאמת גדול של הסרט טמון בליהוק לשני התפקידים המרכזיים של הסרט – גדות ופיין. פיין הכריזמטי עושה עבודה נהדרת, הוא מצחיק, כובש, מעניין והכימיה המצוינת שלו עם גדות מחזיקה את הסרט.
והכוכבת הישראלית? אם נדבר בכנות קשה להגיד שמדובר בשחקנית גדולה. ההבעות הפנים שלה לא תמיד עובדות והיא לא מצליחה להעביר דרמה בצורה טובה, אבל הנוכחות האדירה שלה מחפה על החסרונות בצורה טובה. אך הסיבה המרכזית שהליהוק הזה כל-כך עובד היא היכולת של גדות להתחבר לערכים של הדמות אותה היא מגלמת; כמו גל השחקנית והאדם שאנחנו מכירים מראיונות, גם וונדר וומן מאופיינת בתמימות, כנות, אותנטיות, טוב לב ויחד עם זאת עוצמה נשית וזה מתחבר נהדר. אפשר לומר שגל גדות היא לא שחקנית גדולה, אבל היא כן וונדר וומן גדולה.
שאר הדמויות נעות על הסקאלה של בין "בסדר" (סאמיר) ל"מה לעזאזל?" (ד"ר פויזן) ולא באמת מוסיפות שום דבר מעניין לסרט אלא בעיקר גורעות ממנו.
שלושת המערכות של הסרט הן כמו שלוש מנות שונות במסעדה:
המנה הראשונה (החלק על אי האמזונות) היא מנה סטנדרטית של DC – עולם מרשים אך חסר יצירתיות, דמויות קלישאתיות ורציניות מדי (איך לעזאזל רובין רייט הסכימה לעשות את התפקיד המביך הזה?), אך כזו שעוברת בסדר בזכות עניין שיש בדמות ובימוי טוב.
המנה העיקרית של הסרט היא נהדרת – אקשן שנראה מצוין, כימיה אדירה בין הדמויות, כתיבה טובה, בימוי טוב והמון המון מודעות עצמית שגורמת לנו לרגע לחשוב שאולי אנחנו צופים בסרט של מארוול, קפטן אמריקה של DC אם תרצו.
והמנה האחרונה? מוכיחה לנו שגם אם סניידר לא נמצא על כיסא הבמאי הוא כן מושך בחוטים וקובע את הטון לעולם הזה. כל הרעות החולות של העולם הסינמטי של DC כאן – נבלים מטומטמים להחריד, מאבק ישיר בין טוב לרע, הקרבה, ברקים טיפשיים וחפירות סטנדרטיות על השאלה אם בני אדם הם טובים או רעים ואקשן מסורבל ומבולגן עם אפקטים די בינוניים. הכל כמובן מלווה בעריכה כאוטית נוראית, הן ויזואלית והן קולית.
מאז שראיתי את הסרט אני מתמודד עם שתי שאלות קבועות מחברים: הראשונה היא האם הביקורות צודקות ומדובר בסרט הטוב ביותר של DC? בזכות בימוי טוב וליהוק נהדר לתפקידים הראשיים התשובה היא כן, אך צריך לזכור מי הסרטים איתם הוא מתחרה על התואר הנכסף. השאלה השנייה ואולי החשובה מכולן, היא האם הסרט נותן תקווה לעולם הסינמטי של DC? גם כאן התשובה היא חיובית. הסרט מציע חזון קצת אחר, קליל יותר, עם יותר הומור ועם הרבה פחות רצינות, מודל המאפיין את סרטי מארוול שרובנו כל-כך אוהבים.
התוצר הבא שנקבל יהיה ליגת הצדק שחווה טלטלה גדולה לאחר מותה הטראגי של בתו של הבמאי זאק סניידר שנאלץ לפרוש באמצע הצילומים והוחלף בג'וש וידון, האיש שעומד מאחוריי הנוקמים. יהיה מעניין לראות אם הסרט ימשיך בקו שהחל כאן בוונדר וומן או שמא גם שם כולם יתאחדו סביב אם ושמה מרת'ה.
תגובות
במאמר זה
