
שאלות מוסר של מערבון מול פילוסופיה מד״בית, נרטיב פאזלי גדוש חידות, רמזים ומתח, הוא ערבוב שנשמע כמו סדרת חלומותיו של כל גיק ברחבי העולם. כל אלו טמונים באופן עמוק ומחושב בווטסוורלד. אז מה בכל זאת מעכב אותה מלהפוך להרפתקת הפקת הענק שהובטחה לנו?
ווסטוורלד נוצרה בידי ג׳ונתן נולאן ואישתו ליסה ג׳וי, כעיבוד לסרט באותו השם מ-1973. נולאן ידוע מכתיבתו המשותפת עם אחיו, הבמאי המפואר שלא זקוק להצגה, כריסטופר נולאן, וכיוצר דרמת הפשע, מבוקש. עבודותיה הקודמות של ג׳וי כוללות בעיקר כתיבה עבור דרמת העל-טבעי, החיים על פי נד. הסרט המקורי עליו ווסטוורלד נשענת נכתב ובויים בידי מייקל קרייטון, לימים היוצר של פארק היורה, הבלוקבאסטר האגדי בבימויו של סטיבן ספילברג, ואין להתעלם מהמסרים החוזרים: פארק שעשועים שהאטרקציות בו כביכול חיות, נושמות ומפוקחות לחלוטין, אך למעשה נוצרו בידי האדם, וכמו האדם – הן עלולות להתגלות כבלתי צפויות, במיוחד כשהן מבינות שהן יכולות להשתחרר מכבליהן. במקום להציג דינוזאורים פראיים, פארק ווסטוורלד הוא הצגה אחת שלמה בעלת ערכי הפקה בלתי נתפסים, שלעולם לא מפסיקה לרוץ, ושחקניה המרכזיים הינם רובוטים בעלי בינה מלאכותית. השימוש ברובוטים דמויי אדם, ולא בחיות אנכרוניסטיות, הופך את שאלות המוסר שווסטוורלד מעלה למורכבות בהרבה יותר. למשל, אם למשהו יש תודעה המתחקה אחר התודעה האנושית, למה זה מתקבל על הדעת הרווחת שמותר להתעלל בו, רק כי ידוע שניתן לאתחל לו את הזכרון? או האם קיימת באמת ניגודיות בין המערב הפרוע לטכנולוגיה המודרנית, או שמא הם בסופו של דבר זו אותה הגברת הפרועה בשינוי אדרת?
העיסוק הזה מקנה למעשה לווסטוורלד אספקט מאוד אנושי ומיוחד. הנטיה שלנו, כמו של הדמויות האנושיות בה, היא לבטל את סבלו של כל מי שלא ״באמת״ בן אדם, וגם אם הוא אולי חווה את קיומו בדומה לנו, זה לא מספק עד הסוף את יצר הסימפטיה וההזדהות האנושית שלנו. אנחנו תופשים את המובן האנושי הזה, הבלתי ניתן להגדרה מדוייקת אולי, כנשגב מעל כל מה שקיים בעולם. ומצד שני, התחושה הזו גם מנציחה בנו את הכלל הקדמוני ביותר שלנו: הישרדותו של המין שלנו קודמת לכל, גם אם יהיה על חשבון כל השאר. דווקא בניגוד לכך, הרובוטים בווסטוורלד מצליחים לתעתע בנו, כמו במספר דמויות אנושיות בסדרה, עד כדי כך שכצופים אנחנו מסוגלים להביע כלפיהם חמלה אנושית (במיוחד כי כלל הדמויות, בני אדם או רובוטים, בסופו של דבר מגולמות בידי שחקנים בשר ודם). במידה מסויימת אפילו מצופה מאיתנו להתייחס לדולורס, ותיקת הרובוטים בפארק, כגיבורת הסדרה כולה. פיקסאר כבר אימנו אותנו להתייחס לצעצועים, חרקים, מפלצות, חולדות, ואפילו להליכים כימיים המתרחשים לנו במוח כישויות אנושיות בפני עצמן, אז להתייחס כך לרובוטים שנראים כמו ג׳יימס מרסדן ואוון רייצ׳ל ווד? קלי קלות.
חלומות הם לא רק תמה מרכזית בווסטוורלד, אלא היא עצמה מסופרת כחלום ממש. לא בכדי יצירתו החולמנית של קלוד דביסי, Reverie, התנגנה באחד הפרקים, כשכבר קשה להבחין בין חלום לחלום בהקיץ. הפרקים מורכבים מרצפים של מאורעות המתרחשים במקביל, ויוצרים סיפור לא לינארי שאמור לחזור על עצמו בלופ, שאת רמת הספונטניות שלו הסדרה יוצאת לחקור ולאתגר. בתור צופה לא ניתן בכל סיטואציה להבין מי הוא אדם ומי רובוט, ומה מניע את קווי העלילה המתפצלים ומתלכדים – אותה הספונטניות של יכולת הבחירה החופשית, או תסריט הפארק המוקפד שנותן לשחקניו מעט מאוד מקום לאלתר. למרות שאורחי הפארק לא אמורים להיות צפויים כמו מארחיו, הפארק מתנהל כאילו הם כן, ומוכן לכל תרחיש אפשרי. אולי זאת ביקורת כללית של הסדרה על אלו בעלי הבחירה החופשית, שכלואים בחזרתיות של אותן הבחירות של קודמיהם שוב ושוב, ולא באמת מנצלים את החופש שלהם. כשדמות כן עושה זאת, היא בולטת ויוצאת דופן בסביבתה, כמו וויליאם, האורח שלא מרגיש בנוח להתפרע, ומחפש בפארק משהו אחר. אולי בגלל זה, הוא זה שמזהה את הרגישות היתרה אצל דולורס.
בהמשך לרעיון החלומות, נאמר על-ידי ההפקה כי דמותה של דולורס נשענה על עליסה בארץ הפלאות, וזה נרמז לאורך הזמן. הצעירה הבלונדינית בשמלה התכולה, תמימה אך אמיצה מספיק בכדי לקחת חלק בהרפתקאות הזויות, שכל עולמה סביבה הוא רק מעין חלום כמראה מעוותת למציאות. בפרק השלישי עליסה מקבלת רפרנס ישיר במלוא תפארתו, כשדולורס מקריאה פסקה מתוך ספרו של לואיס קרול. ״החלומות הם הכל״, מכריז בפרק החמישי ד״ר פורד, בגילומו המלחיץ של סר אנתוני הופקינס. הוא אומר שבחלומות האדם מבין מה יכול לקרות, ולמה הוא יכול להפוך להיות. אז מתחילים לדבר שם באופן מפורש יותר על בחירות ושינויים שניתן לעשות בחיים, והסדרה מעניקה את אותו כוח השינוי ליכולת האדם לחלום. ווסטוורלד הוא המטריקס המהופך, אותו בני האדם יצרו בעצמם בעבור המכונות, וברנרד, ראש מחלקת יצירת אותן המכונות המופלאות, מנסה להבין, דרך דולורס, אם בכלל ניתנת להן יכולת הבחירה בין הגלולה האדומה לכחולה.
ד״ר פורד אומר שהוא לא חושק ביצירת הנרטיב הבומבסטי שהיוצרים חושבים שהקהל מעוניין בו, כאילו הסדרה למעשה אומרת את זה, ורוצה להבדיל עצמה משאר ההיצע הטלוויזיוני והקולנועי. ווסטוורלד רוצה לספר סיפור עם ניואנסים שמצד אחד הקהל יראה בו את הפנטזיות שלו על עצמו, כמו האורחים בפארק, ומצד שני יהיה חדש ומקורי, כמו מה שפורד מתכנן. וזה רק חלק מהאנלוגיה שווסטוורלד יוצרת על היוצר והיצירה: לרגע לא נותנים לנו לשכוח שכל מה שמתרחש בפארק נכתב בידי תסריטאים, ואלו הן רק דמויות בסיפור שהם מניעים, כמו מפעילי בובות. זה מודגש בעיקר על-ידי הדגם המוקטן של הפארק, לצידם של האנשים הגדולים המתפעלים אותו. פורד מעניק לעצמו כיוצר הפארק מעמד של אל, שמזיז כל סלע שלא מעוניין לזוז. הוא גם אומר שהנרטיב החדש שלו לא יהיה רטרוספקטיבה, כפי שהיה מצופה מיוצר זקן לייצר. בכדי להשאר רלוונטי, פורד ממשיך לחדש, גם במחיר של לרמוס באופן מילולי את מורשת העבר שלו, כאילו היה אחרון הבמאים ההוליוודים הותיקים.
ווסטוורלד, מהצד השני, לא חפה מבעיות. ישנם דברי מיסתורין שמשאירים צופה במתח וצריכים להיחשף אט-אט, אך שאלות בסיסיות בנוגע לפארק חייבות לקבל מענה הרבה לפני אמצע העונה, כי הן רק תופסות תשומת לב מיותרת מהעיקר. למה בני אדם לא יכולים להיפצע בפארק? (למשל אם כדור ״מזוייף״ פוגע למישהו בעין?) איך אורחי הפארק מזהים מי אדם ומי רובוט? מתי הלופ הנרטיבי מאותחל, ומתי הוא ממשיך מאותה נקודה? ועוד ועוד. על תסריטאות טובה נאמר show, don't tell: ווסטוורלד מראה המון, ואומרת המון, אך מה שנאמר לא פותר את העלילה, אלא סובך אותה משמעותית יותר. למרות שדיאלוגים איכותיים הם הכרח בטלוויזיה של ימנו, עומס הדיאלוגים בווסטוורלד יוצר איזשהו ניתוק ויזואלי-מילולי, ואף אפריז ואגיד שעמום.
קו העלילה של האיש בשחור, המגולם על-ידי אד האריס הותיק, ממשיך להוסיף עוד תהיות שאינן סוחפות. נאמר לנו כי ב״חיים האמיתיים״ הוא ככל הנראה פילנתרופ ידוע, ובעליה של קרן מצילת חיים. מתחיל להתבהר כי הוא למעשה נמצא בווסטוורלד בשביל לנקום את מותו של ארנולד, קלישאת השותף ליצירה שמת בצורה מפוקפקת בלי שאף אחד שמע עליו. ארנולד ככל הנראה שתל ברובוטים האהובים שלו כבר מלכתחילה יסודות שיובילו לפורענות שעתה מתחילה להחשף. נאמר גם כי האיש בשחור מחפש אחר מבוך, עליו דולורס גם שמעה כעת וכנראה תצא לחפשו. במבוך המדובר נמצאות התשובות המוחצות שעומדות מאחורי הפארק, או לפחות כך יש לקוות.
עדיין קשה להכריע לאן ווסטוורלד הולכת וכמה היא תצליח להמשיך לרתק ולסקרן, כשהיא כל כמה סצנות יוצרת ניתוק ובלבול. מצד שני, אין להתעלם מהעומק אותו היא מצליחה להביא למחוזות הבידור הטלוויזיוני. בעיקר יהיה מעניין לראות אם היא רק מעלה את שאלות המוסר, או גם בשלב מסויים תחזיק ביומרה לענות עליהן. לעת עתה, נמשיך לעקוב.