הביקורות קוטלות, הרייטינג נופל, והמעריצים מתוסכלים. העונה השביעית של המתים המהלכים לא עמדה בציפיות הגדולות המתלוות לכל עונה של להיט הזומבים של AMC. ננסה לבחון מה לא עבד בעונה שהיתה אמורה להיות מהמסעירות של הסדרה, בעקבות הצטרפותו של ג׳פרי דין מורגן כניגן.
העונה התחילה במה שנחשב לאחד מהפרקים המדוברים והנצפים ביותר בהיסטוריית הכבלים. לאחר המתנה של חצי שנה לפתרון הקליף-האנגר הידוע לשמצה מהפינאלה של העונה הקודמת, סוף סוף נחשפו קורבנותיו של ניגן, וכמוהם נחשפה גם עלייה ברמת האלימות והאימה. האינטנסיביות השנויה במחלוקת של הפרמיירה הובילה לסערת רוחות ברחבי האינטרנט וכבר אז לנטישת חלק מהקהל. השאלה היא האם באמת אותו פרק אכזרי, בו גלן ואברהם, שתיים מהדמויות האהובות ביותר בסדרה, מצאו את מותם האיום, הוא החטא הקדמון של העונה, או שהבעיה נעוצה דווקא בהמשך הסיפור מאותה הנקודה?
בפינאלה של העונה ולאחר בילד-אפ של שתי עונות, אחת מהדמויות המרתקות והאהובות ביותר, קרול, מוצאת את רוח הלחימה שבה מחדש, ושוב מצילה את היום, הפעם בעזרתו של איזיקאל ואנשי הממלכה (ובמקביל כמובן, מגי ואנשי הילטופ). לאחר מכן היא מתיישבת בשוט סתמי לצידו של לא אחר ממורגן. אין ספק שהשוט הזה מתכתב וסוגר באופן פרטני את קו העלילה של שניהם מהתקופה האחרונה, אך מה קורה עם קו-העל של הסדרה כולה? למה ריק, דריל, מגי והשאר לא קופצים על קרול לברך את שובה? אפילו אם ראינו את הרגע הזה קורה כבר בעבר ושחזורו היה מוגזם, ההתעלמות מהרגע היתה מוגזמת עוד יותר, והיה אפשר (והכרחי) למצוא דרך אחרת דרמטית וריגשית לאיחוד הזה. במקום לראות את קרול מתיישבת לצידו של מורגן, היה עדיף לו ראינו אותה קורצת למורגן, ואז מתיישבת לצידה של מגי האבלה על גלן, וכעת מנהיגה מובילה. כאן בדיוק קווי העלילה הפרטניים של כולם היו צריכים להתאחד בחזרה.
וזו הבעיה המהותית והמוחצת של המתים המהלכים עכשיו, שהיא כמעט אירונית ביחס למונולוג סיום העונה המרגש של מגי. לב הסדרה, והסיבה שהיא הפכה להיות כל כך פופולארית, נעוץ באמת באותו הרגע בו גלן יצר קשר עם ריק, והחבורה החלה להתגבש, בדיוק כפי שמגי מספרת. אם יוצרי הסדרה מבינים למה מגי צריכה להגיד את זה, איך הם כותבים את העונות האחרונות כאילו הם דווקא לא מבינים זאת בכלל? הדרמה אובדת כשחבורת הליבה בראשותו של ריק מפוצלת בכל רגע נתון לקווי עלילה לא הכרחיים ולעתים אף מנוגדים להגיון בסיסי, זאת במקום לשמור שהדינמיקות האישיות ביניהם ימשיכו להיות מרכז הסיפור, כפי שהיה בעבר.
https://youtu.be/xL8L8TOsDYM
אם למשל לאחר שריק איבד את לורי ואת שפיותו הזמנית בתקופת הכלא, הרשל פנה להדריך אותו באופן אישי ומעמיק – עכשיו אנחנו רואים את רוזיטה (שמראש זה אבסורד שדמות כל כך שולית תופסת כל כך הרבה זמן מסך) מאבדת את עצמה לאחר מותו של אברהם, ומלבד כמה דיאלוגים בלומים עם האב גבריאל או עם טרה (ואיך הדמות הזו קיבלה לעצמה פרק שלם? ועוד אחד ארוך מהרגיל?), לא קורה איתה כלום. זה מוביל לקו העלילה המגוחך מזה הרבה זמן בסדרה – בו היא מחליטה להרוג את ניגן בעצמה. פעמיים. זה לא עבד לה פעם אחת באלכסנדריה, מה שהוביל למותה של אוליביה המסכנה ולחטיפתו של יוג׳ין (שבהחלט מסקרן לראות לאן סיפורו יוביל), ומאז עדיין אף אחד לא חשב לעשות לה שיחה רצינית כלשהי כדי שלא תמשיך לסכן את כולם. בפעם השניה והעוד יותר מרגיזה ולא מובנת, היא גררה את סשה ישירות אל מותה. זאת כמובן עוד לפני שמתייחסים לאיכויות המשחק של אנדרו לינקולן, שיכול להחזיק על כתפיו פרקים שלמים של אבל מטריף דעת על כל גווניו, לעומת יכולתיה של קריסטין סרטוס המגלמת את רוזיטה, שבמשך עונה שלמה גררה אקורד רגשי אחד של זעם לא מעורר סימפטיה.
עכשיו ניתן להגיד שזהו סיכום עונתי של המתים המהלכים בו פסקה שלמה הוקדשה לרוזיטה. רוזיטה פועלת כדמות צדדית שטוחה מצויינת שממלאת את המסך בהצלחה, אבל איך יוצרי הסדרה נותנים לדמות כזו, שבאופן מוחץ לא גוררת עניין רב אצל הקהל, יותר פוקוס, פיתוח ותשומת לב מחברי הקבוצה הראשית, עליה נשענת כל הסדרה? וכמוהם, גם יותר מהדמויות החדשות שנועדו להיות fan favorites כמו ג׳יזס ואיזיקאל, שזמן המסך שלהם היה כה מועט וכה תפל ביחס לפוטנציאל המאסיבי שלהם, גם כדמויות בפני עצמן וגם מבחינת תרומתם לסיפור כולו?
https://youtu.be/1Le8Et3Vz7k
ואז יש את ניגן. ניגן הוא נבל חסר גבולות מוסריים. גם כשנראה שיש לו כאלו, למשל כשהוא הגן על סשה מאחד המושיעים הסוררים שרצה לבצע בה את זממו, ברור לנו שזו היתה הצגה שמתאימה לאותה סיטואציה. הרי ניגן עצמו ארגן לו מסדר קבוע של בחורות שמחוייבות לשכב איתו בשביל לשמור על יקיריהן בריאים ושלמים. האספקט הכי מעניין בו בנתיים הוא החיבה שלו להתעסק עם אנשים חזקים כמו ריק וחבריו, ותשומת לב המירבית שהוא מקדיש לאותו העיסוק. אך משלב מוקדם ביותר של העונה, הוא פחות או יותר הפסיק להיות מאיים. במקום לראות איך הוא מניע את האנשים סביבו בתחכום או איך הוא מטיל את אימתו על אחרים בדרכים מקוריות, הוא מוצג לרוב בעודו מתבדח בליצניות מוחלטת, על-ידי פחות מעשים ויותר דיאלוגים שלא תורמים דבר לסיפור, מלבד בזבוז זמן נוסף – בעיה שיטתית של מסגרת 16 הפרקים לעונה של המתים המהלכים בכל מקרה.
לכל פרק שניגן הופיע בו, התלוותה תחושה שהשואוראנר סקוט גימפל וחבריו לחדר התסריטאים זועקים לנו: ״ניגן משוגע, ניגן לא צפוי, ניגן מסוכן…״, הבנו את זה עוד בפרמיירה, ומעטות דקות המסך שלו מאז שסייעו לחזק את התחושה הזו. זאת, אגב, בלי להאשים לרגע את דין מורגן, שכובש בכריזמטיות שלו וראוי לחלוטין לתפקיד הנבל האיכותי. מעניין ומעמיק ממנו היה דווקא דווייט עם סיפורו העצוב, כמקביל של דריל מהצד האפל, והוא ימשיך ודאי להיות מנקודות האור גם של העונה הבאה, כשנגלה לאיזה צד הוא באמת רוצה להיות שייך.
אז ניגן לא מחזיק את העונה, בטח לא כשרוב הפרקים בכלל מתפצלים לסיפורי-צד משמימים שמעכבים את הסיפור המרכזי כולו, ולא מספיק איכותיים גם כיחידות נפרדות. אפילו הרומן של ריק ומישון האוהבים היה יותר מוזר מאשר מעודד. כפי שהזוגיות של מגי וגלן בסופו של דבר הגיעה למבוי סתום של פיתוח דמויות, המתים המהלכים הובילה שוב שתיים מהדמויות המרתקות שלה להיתקע במקום – במקום להפוך לזוג עוצמתי ומיוחד. העונה התחילה כשריק היה על ברכיו ואמר לניגן שיהרוג אותו, והסתיימה באותה סיטואציה בדיוק, כשזה פחות או יותר מה שיש להגיד על מה שקרה כל העונה עם ריק, גיבור הסדרה. בניגוד לציפייה מאותו הפרק הפותח המבהיל, העונה דווקא לא לוותה באיזה יגון קודר יותר מהרגיל בסדרה, אלא פשוט נעדרה מהדמויות הראשיות שלה.
תגובות
