
אנה קנדריק היא פופי, נסיכה טרולית ורודה ואופטימית וג׳סטין טימברלייק הוא בראנצ׳, טרול מדוכדך ודרוך תמידית למקרה הגרוע ביותר. כדי להציל את חבריהם הטרולים, השניים יוצאים יחד להרפתקאה חסרת תקדים בצבעוניות שלה, ולקרב האולטימטיבי בין שמחה לעצבות, בו ההכרזה על המנצחת הגדולה היא לא בהכרח משמחת.
טרולים הוא סרט האנימציה השני שמפתיע אותי לטובה ביחס לטריילר נוטף ההומור הגנרי שלו, אחרי חסידודס. שני הטריילרים לקחו רק חתיכות קטנות מרגעי קומדיה בסרט, שבקונטקסט הרחב בתוך הסרטים עצמם הם מכילים ערכים קומיים גבוהיים יותר, ובמקרה של טרולים – גם פסיכודליים הרבה, הרבה יותר. אם מצליחים לשים בצד את הציפיות הבוגרות ומתוחכמות מרחיקות הלכת להן דיסני ופיקסאר הרגילו אותנו, צריך לזכור שלא כל סרט אנימציה צריך להיות מופת קולנועי, וזה בסדר ואף הכרחי שחלקם יהיו פשטניים יותר, כל עוד הם מספקים את הבידור הילדותי הכיפי שמצופה מהם.
אולפני דרימוורקס, שמביאים לנו את טרולים בהפצה של פוקס המאה ה-20, בהחלט הטביעו את חותמם בעולם האנימציה לאורך השנים. בין יצירותיהם המבדרות והמצליחות נמצא את עבודת נמלים, שהניע את פועלם והיה סרט אנימציית ה-CGI השני בעולם אחרי צעצוע של סיפור, כוורת בסרט שכתב וכיכב בו ג׳רי סיינפלד, שרק המקורי ועוד רבות. דרימוורקס הגיעו לשיא היצירתיות והרגש ב-2010 עם הדרקון הראשון שלי, אך מאז לא הצליחו לשחזר את היוקרה שהסרט קיבל. הכי התקרב לשם אולי היה הסיקוול שלו, שיצא ב-2014 (וכמובן שהסרט השלישי כבר בעבודה, ומיועד לצאת במאי 2018). ולא להגיד שטרולים יקבל את המעמד שהדרקון קיבל, שכן עבור רבים הוא לא נופל מסרטי פיקסאר ודיסני המוצלחים, אבל לפחות זו נקודת מוצא מחודשת ומרעננת. ומנצנצת. מאוד מנצנצת.
הסרט ממקם אותנו בעולמם הצבעוני-טלטאביזי והפסטיבלי של הטרולים, המבוססים על צעצועי הטרולים החייכניים ובעלי העיניים הבוהקות וגווני השיער הפרועים של חברת Dam Things. החברה הוקמה על-ידי תומאס דאם, מעבד-עץ דני שכבר ב-1959 המציא ועיצב את הטרולים, שזכו לכינוי Good Luck Trolls, חלקם היו עירומים, חלקם לבושים כבעלי מקצוע, וחלקם קיבלו מעמד יוקרתי יותר פשוט כי הודבקה להם אבן חן מזוייפת באמצע הבטן. הטרולים זכו להצלחה ענקית בשנות ה-60 ההיפיות, עם כמה קאמבקים קטנים בדרך, אחד גדול בשנות ה-90 שכלל נציגות בצעצוע של סיפור 1 ו-2, וכמובן אחד נוסף עכשיו עם צאת הסרט. מנגד לטרולים, מוצגים לנו יצורים דכאוניים דמויי-עוגים בשם הברגנים, שמאמינים כי לא נמצא דבר בעולם שמסוגל לשמח אותם מלבד אכילת טרולים. כאמור, מי שמאוד רוצה, ימצא לאורך הסרט מסר אנטי-קרניבורי מתמשך.

ג׳ונתן אייבל וגלן ברגר, שלטוב ולרע כתבו את טרילוגיית קונג פו פנדה המצליחה, ממשיכים עם דרימוורקס בטרולים, בכתיבה משוחררת שמרשה לעצמה לקחת סיכונים קומיים, אבל לא שואפת לתחכום סאבטקסטי כלשהו. אייבל וברגר מציפים את הסיפור הפשוט והדרדסי-מדי הזה ברגעי פסיכדליה פרועים מעוררי פליאה, שמייחדים אותו ביחס לשאר המתחרים של דיסני ופיקסאר, ומספקים בידור הזוי לא מבוטל. הבימוי הופקד בידי מייק מיטשל (שרק לנצח) ו-וולט דורן, שבנוסף מדבב את איש-הענן חובב הכיפים וההתלוצצויות המציקות. למרות שלא חידשו דבר ברמה הויזואלית (רגעים מסויימים נראים ממש מועתקים מפלונטר, זאת באחריותם של הכותבים גם כמובן) או העמיקו מספיק בעולם הטרולים שבראו, אפשר לפחות להחמיא למיטשל ודורן על כך שהלכו עד הסוף עם כל סיטואציה מופרכת, ולא חסרו מהן. העיצובים של הטרולים אינם נאים לעין, אך קל להזדהות עם החמימות הטמונה בהם, בדיוק כמו בבובות המקוריות, והם בהחלט מקיימים את מסורת הצבעוניות של המקוריים.
כדי להוסיף שכבת נצנוץ נרטיבית וויזואלית, פופי מספרת את סיפור חייה תוך כדי שהוא מתרחש באלבום הדבקות, ששולח אותנו עמוק יותר לניינטיז, בהן ילדות היו עסוקות באדיקות באסיפת והחלפת מדבקות, מנסיון. גם הפאוץ׳ הניינטיזי נמצא שם, כאביזר מהותי של השפית, נבלית הסרט הראשית, בדיבובה המאיים של כריסטין ברנסקי האגדית (גברת דיאן לוקהארט מהאישה הטובה בשבילכם). שאר המדובבים, בינהם זואי דשנל, ראסל ברנד וג׳יימס קורדון, מעניקים לדמויותיהם את הניואנסים הספציפיים שנדרשים כדי שמצד אחד כל אחת תיבדל מהאחרת, ומהצד השני תיווצר בינהן הרמוניה מקסימה.
טרולים גדוש בחגיגות ונאמברים מוסיקליים, שמנצלים את הליריקה של קלאסיקות אהובות בהתאם לעלילה, כאילו נכתבו במיוחד עבורה. אסופת השירים, כמו האווירה הכללית של הסרט, כל כך מובהקת ב״רגילות״ שלה, שזו כנראה היתה בחירה מכוונת, שמאפשרת לחזות בכל שיר שעומד להגיע שניות לפני שהוא מתחיל להתנגן, וכך הסרט מרגיש מוכר כבר בצפייה הראשונה בו. מלבד קנדריק, שכמובן מעניקה לפסקול את קולה הפיץ׳ פרפקטי, אריאנה גרנדה וגוון סטפני גם תרמו את חלקן, וסטפני אף מגלמת את דיג׳יי סוקי, הטרולית הקולית. טימברלייק, שבנוסף לגילומו כבראנץ׳ שימש כמפיק בפועל של הפסקול החגיגתי ומשעשע, גם כתב להיט במיוחד לסרט – Can't Stop The Feeling:
בסופו של דבר, הבעיה הכי חמורה עם טרולים היא המסר המיושן שלו בנוגע לשמחה ועצבות. רק בשנה שעברה פיקסאר לימדה אותנו על החשיבות של עצב בחיים שלנו, וכיצד הוא והשמחה מתאזנים ומשתלבים אחד בשני, בתהליכים האנושיים ביותר. טרולים, או איך שאני קוראת לו – Upside Down Inside Out, חוזר לחשיבה הדיכוטומית המיושנת (של מלפני יותר משנה!) בין העצב לשמחה, וחמור מכך – הוא עושה גריז, ומצהיר כי השונה צריך לאפס את עצמו להיות כמו כולם, כי רק כך ימצא אושר. אבל כשמדובר בכזה אושר בוהק, מנצנץ מבדר ומרקיד, ובמיוחד בתקופתנו של הציניות הפוסט-מודרנית – אולי רצוי להצטרף לרכבת האופטימיות הזו למשך שעה וחצי. בכל מקרה אחר כך נשוב אל הקלאסיקות של פיקסאר ודיסני, שימתינו לנו בבטחה בבית.
טרולים מציג עכשיו בבתי הקולנוע. עד שתתפסו אותו, נשאיר אתכם עם דואט מרגש של קנדריק הלבבית וטימברלייק בעל הקול המלאכי, שנערך מוקדם יותר השנה בפסטיבל קאן: