צורת המים – סרט שפשוט לא זורם [ביקורת]

האם חיבתו התמידית של דל טורו למוגזם והגרוטסקי משרתת את הסרט "צורת המים", או שמא היא בכלל מהווה לו מכשול שפוגע ביצירה כולה?

צורת המים

לאחר הקטסטרופה הגותית העונה לשם קרימזון פיק מ-2015, התסריטאיבמאי גיירמו דל טורו חוזר להשיב את כבודו הקולנועי עם פנטזיה אפלה חדשה, שזכתה לשבחים בינלאומיים ול-13 מועמדויות מסחררות לאוסקר. צורת המים הוא עיבוד פוסט מודרני לאגדת היפה והחיה, המתקיים בתוך עולם שכולו מסדרונות כחוליםירוקים ואולם קולנוע אחד אדום בוהק. בשבועות האחרונים, הסרט נכנס לו לקרב נוסף, אמנם מתון יותר, מתוך המלחמה המדוברת של המבקרים מול הצופים: הוא אולי כבש את לבם של מבקרי הקולנוע ברחבי הגלובוס, אבל לא לכד את תשומת לבם של הקהל, עם הכנסות של בקושי 50 מליון דולר בארה״ב. זה סכום שמצליח לכסות את התקציב המינימלי שעמד על פחות מ-20 מליון, וצפוי לגדול כשהסרט יפתח ביותר מקומות ברחבי העולםאך בכל זאת אי אפשר להתעלם מהמספר הנמוך.

דל טורו הוא אמן גדול, רגיש ומבריק, וחוסר כשרון מעולם לא היתה בעייתואלא חוסר יציבות. חיבתו למוגזם והגרוטסקי במרביתה לא משרתת אותו היטב, ובאמת שיאה התגלם בקרימזון פיק, בכיכובם המבוזבז של טום הידלסטון וג׳סיקה צ׳סטיין. מהחזית הדלטורואית היפה יותר, נמצאים המבוך של פאן המגהמוערך ופסיפיק רים, שהיה לבלוקבאסטר המוחץ ביותר של הבמאי המקסיקני, שבזמנו יועד לביים את טרילוגיית ההוביט, ממנה פרש. צורת המים באיזהשהו מקום הוא המשך ישיר לכל מפעל חייו של דל טורו, על כל שלל חוזקותיו, חולשותיו ויצוריו. בצד אחד שוכנת השנאה, המתגלמת ביותר מדי סצנות מטרידות שמטרתן העיקרית היא לעשות דווקא, בין אם לצופים או לדמויות שדל טורו בז להן, ומנגד ניצבת לה אהבה אינסופית, לקולנוע, לאנשים השונים והמנודים ולכל אלו שאין להם אהבה אך נלחמים בכל מעודם כדי למצוא אותהאלו הדמויות שדל טורו כותב יחד עם התסריטאית ונסה טיילור במלוא הרומנטיקה.

בראשות אותן הדמויות המייצגות את האחר, נמצאים שלושה תפקידים שהעניקו לשחקניהם מועמדויות לאוסקר: אלייזה (סאלי הוקינס) האילמת, שעובדת כמנקה במתקן ממשלתי סודי, הכולא יצור מסתורי בזמן המלחמה הקרה של שנות ה-60, כשללא ספק הפרמיס הוא מקורי ומיוחד. לצידה פועלים שני חבריה היחידים בעולם, השכן המזדקן גיילס (ריצ׳ארד ג׳נקינס המרגש) וזלדה שעובדת איתה ומגנה עליה (אוקטביה ספנסר המופלאה). בחירת סגנון המשחק של הוקינס הוא אולי החטא הקדמון של הסרט, המפעיל הבעות פנים מופרכות ומנותקות מדי בקרב גיבורתו. השוני של אלייזה אמור להיות נעוץ בחוסר יכולתה להביע את עצמה בדיבור, ולא בצורך להביע את עצמה כפנטומימאי מוקיוני. אבל ראוי לציין כי הוקינס האמוציונלית (לטובה ולרעה) היא לרוב שחקנית שהקהל חצוי לגביה, ואלו שמתחברים אליהמתרגשים ממנה עד הסוף.

ההיילייט של הסרט, כנראה לכל הדעות, הוא היצור עצמו, שעיצובו האיכותי נשען על היצור מהלגונה השחורה של יוניברסל. היצור הימי המסתורי מגולם בגאון עלידי דאג ג׳ונס (מקרה קלאסי של pun not intended), שחקן ותיק של דל טורו, שגילם שלל ממפלצותיו לאורך הקריירה של שניהם. מול הדמויות האוהבות משולי החברה, ניצב מייקל שאנון כקולונל סטריקלנד (נשמע כמו ״אדמה קשוחה״), שמייצג את הצד של הגבן הלבן, הצבאי, הממסדי, או איך שהסרט רואה אותוהרוע בהתגלמותו. אפילו במקבילתו של הקולונל מקלאסיקת האנימציה של דיסני, גסטון המרוכז רק בעצמו, היה יותר למה להתחבר, כשנוכחותו היתה קריקטורית באופן כל כך בידורי, לעומת הקולונל הגס והמעיק.

צורת המים למעשה לא הצליח למקם את עצמו בין המועמדים לאוסקר הז׳אנריסטיים, שלרוב קוסמים יותר לקהל הרחב, אלו שאינם דרמות קטנות כמו שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי המופתי(!) וליידי בירד (המועמד היחיד שטרם ביקר במסכים בארץ), או דרמות פוליטיותרלוונטיות כמו שעה אפלה והעיתון. דנקירק עתיר הבומים (הויזואליים, הקוליים והעלקוליים, או לפחות כך זה הרגיש) של כריסטופר נולאן הכניס למעלה מחצי מליארד דולר בקופות הבינ״ל; וסרט האימה תברח, בבכורת הבימוי של ג׳ורדן פיל, עשה 255 מליון על תקציב של 5 מליון. אבל דל טורו לא מחזיק באמונו המוחלט של הקהל כמו נולאן, וצורת המים לא מצליח לרענן דבר כמו תברח המופלא. בעוד דנקירק לא מספר סיפור קוהרנטי או ליניארי, ותברח מלהטט בין ז׳אנרים שוניםצמד המועמדים המקבילים, שהמציאו את החוקים הקולנועיים עבור עצמם, מתעלים על צורת המים לא רק בכל הנוגע לרווחים, וסביר להניח כי ינצחו אותו גם במבחן הזמן.

אם נחזור שוב לשלושה שלטים, צורת המים היה יכול ללמוד רבות מהדרך בה הוא מציג את כל השכבות והרבדים המפותלים של דמויותיו, וכיצד הוא מוצא את ניצוץ האנושיות גם במכוערות ביותר שבהן. זה לחלוטין לא הכרח להציג צדדים טובים בנבלים, או להעניק להם גאולה, ודל טורו שואף לספר כאן סיפור אגדה פשוט ולא להציג את החיים המורכבים של שלושה שלטים, אבל הוא גם לוקח את השנאה שלו לקולונל כמעט למקום של פרופוגנדה קלישאתית, כאחת החולשות המייצגות כמה הסרט כולו מפוספס. אגב, שני הסרטים מגיעים מ-Fox Searchlight, האחות הקטנה של פוקס שמפיצה לעולם סרטים מופלאים, ונשמור על תקווה מלאה שדיסני ידעו מה לעשות איתם, אם עסקת דיסניפוקס תאושר עלידי הממשלה ותתקיים.

תגובות

במאמר זה


נגישות