בובה של רצח: מרד כושל במורשת החבובות

החבובות חוזרות אל המסך הגדול עם הסרט "בובה של רצח", שמנסה ליצור פארודיה על ז'אנר הפילם נואר. מה הופך את כל העסק לכישלון מהדהד?

בובה של רצח

אם יש משהו אחד חיובי שבובה של רצח עשה עבור הקריירה של מליסה מקארתי, זה כנראה רק להשכיח מעט את שנאת הקהל כלפי מכסחות השדים, אותו הריבוט הנשי השנוי במחלוקת שיצא לפני כשנתיים (ושהיה כמובן מוצלח יותר בכל רמה אפשרית מסרטה החדש). מעבר לזה ולהחלטות כלכליותלא ניתן להבין למה מקארתי האקסטרה כשרונית וכריזמטית ממשיכה לקחת חלק בפרוייקטים מהסוג שמיועד מלכתחילה שלא לחצות את 30 האחוזים ב-Rotten Tomatoes.

את בובה של רצח מביא הבובנאי בריאן הנסון, בנו של אייקון הפעלת הבובותיוצר החבובות ודמויות רחוב סומסום, ג׳ים הנסוןבריאן עצמו גם עבד רבות במשך השנים במותג החבובות, כשבין היתר ביים את The Muppet Christmas Carolזהו סרט שהוא המשך אך גם מעין מרד במורשת של אביו ואמו ג׳יין, שהיתה בובנאית גם היא ופעלה לצידו של ג׳ים (הייתי אומרת שזה אפילו עובר כמו מרד נעורים, אבל מדובר ביוצר באמצע שנות ה-50 לחייו). אם החבובות היו השלב הבא של רחוב סומסום בהתפתחות התוכן הבוגר יותר – בובה של רצח המדורגהוא שלב נוסף וציני מדי בסיפורים על בובותשמצייר תמונה גסה של התמכרויות נואשות על כל סוגיהן והרבה דכאון. במרכז הסרט עומדת The Happytime Gang, תכנית ותיקה משנות ה-80 בכיכובן של חבורת בובות, שעם השנים שעברו מאז התכנית התגלגלו לסיטואציות אכזריות בחיים, וכעת נמצאות על הכוונת של רוצח מסתורי.

קומדית הפשע מציגה עולם בו בובות הן זן של יצורים חיים בעלי תודעה, שסופגים דחייה מוחלטת מהחברה האנושית, ולא מצליחים לשבור אף אחת מהסטיגמות הנרחבות שקיימות נגדם. זה כמעט המידע הבלעדי שניתן בבניית העולם הדמיוני של הסרטבמקביל לכלמיני סתירות פנימיות בנוגע לפיסיות של הבובות, והעדר פרטים מעשירים אחרים. בהתחשב ההומור הפרוע שהסרט שואף אליו, הוא דווקא מקפיד באדיקות על העברת מסרים חברתיים ליברליים מעודכנים, כשהוא כמובן מנצל את קיומן של הבובות כדי לצאת נגד גזענות ושמרנות מכל סוג שהוא. את הבדיחות הוא שומר כמעט בלעדית לגסויות נדושות, מופרכות וחסרות בגרות בסיסית במכוון. אותן בדיחות שנעות בין קלישאתיות ל״מה לעזאזל?״ אולי עשויות (או עלולות) להצחיק ולשעשע לפרקים חלקים מחברי הקהל, על אף שרובן המכריע לא נוחת, ושבכל מקרה הן לא מפצות על התוכן העלילתי הירוד והאינטרקציות הסתמיות בין הדמויות השטוחות.

בנסיון לפארודיה על הפילם נואר ההוליוודי, אנחנו עוסקים בבלש הפרטי המדוכדך שבמרכז הסיפור (ביל ברטה), הפאם פאטאל המפוקפקת (דוריאן דייוויס) שמגיעה אליו עם חקירה שמסבכת אותו ומשנה את חייו, המזכירה הבלונדינית הנאמנה (מאיה רודולף, יוצאת סאטרדיי נייט לייב), האהובה לשעבר (אליזבת בנקס) והעבר הטראגי שרודף אותו. את אותו העבר מסמלת השוטרת השותפה לשעבר שמגולמת עלידי מקארתי, שאפילו במסגרת הסרט הנשכח הזה מצליחה להקסים, כשדמותה מתגלגלת לחקור שוב יחדיו לצידו של הגיבור הצמרירי, ששמו המוגזם הוא פיל פיליפס.

פיליפס, שהוא גם אחיו של אחד מכוכבי The Happytime Gang, היה בזמנו הבובה היחידה שפעלה במשטרת לוס אנג׳לס, על סך כל הגזענות והטינה שעלתה מכך בקרב הסביבה שלו. במקום להתעסק בנסיון הבלתיזכיר של בובה של רצח לערוך השוואות בין בובות לאמריקאיםשחורים במסגרת משטרתית, מומלץ לגשת לסרט משמעותי יותר שמככב בימים אלו על המסך הגדול: שחור על לבן של ספייק לי. הדרמה הקומית עוקבת אחר סיפורו האמיתי של רון סטולוורת׳, שהיה השוטר השחור הראשון בקולרדו ספרינגס בשנות ה-70. שני הסרטים כמובן שונים להפליא, ואין סיבה להשוות בינהם מלבד קו העלילה המדובר, והעובדה שסרטו האנטלגנטי של לי מצליח לבדר באופן מוחץ יותר מבובה של רצחשכל כולו מוקדש לנסות לבדר.

על התסריט חתום טוד ברגר, שכתב שני סרטים קצרים המכהנים כסיקוולים לסרטי קונג פו פנדה (Secrets of the Furious Five וSecrets of the Masters) וסרט קצר של הדרדסים (The Smurfs: A Christmas Carol). מעניין מדוע דווקא אותם היוצרים הקשורים בתוכן לילדים בתוך הפרנצ׳ייזים הפופולאריים ביותר הם אלו שיצרו את הקומדיה האגרסיבית הזו, שמנסה לדרוס כל תמימות ועדינות המזוהה עם בובותסמל הילדות.

המבקרים כבר מכתירים את בובה של רצח בתור הסרט הגרוע של הקיץ ואולי של השנה כולה, עם ממוצע לא מפתיע של 28 אחוז ב-Rotten Tomatoes. לא סביר להניח שברמה הקולנועית מדובר בסרט שאין שני לו באיכויותיו הנמוכות, אבל כנראה מדובר בסרט שמיועד לצפיה ביתית לא מחייבת או לאיצפיה בכלל.

תגובות

במאמר זה

נגישות