Son of Zorn היא סדרה ניסיונית המשלבת פרוטגוניסט מצוייר, המנותק מהמציאות מהבחינה המילולית והסמלית, על גבי תשתית לייב אקשנית. טרם ברור מה מטרת הקומדיה הזו, או אם קיים בה ערך מעבר לבחינת הגימיק המי הפליל את רוג׳ר ראביטי במרחב הסיטקום הטלוויזיוני, אבל מסתמן כי בהחלט ראוי לתת לה סיכוי.
זורן הלוחם, כאמור הדמות הראשית המצויירת היחידה כרגע בסדרה, מגיע מאי באוקיינוס השקט בשם זפיריה, כולו עשוי אנימציה, שעליו הוא מגן. גרושתו של זורן, אידי, גרה יחד עם ילדם המשותף אלנגולן, או בקיצור לגיטימי אלן, וארוסה קרייג במחוז אורנג׳ הלייב-אקשני. עם תחילת הפיילוט, זורן חוזר למחוז כדי להתאחד עם בני משפחתו, לאחר שנעדר מחייהם במשך זמן רב. עוד בדרכו לביתו לשעבר, מראים לנו שבעולם המציאותי אף אחד לא מתרגש מנוכחותו של זורן, כפי המצופה, או לפחות כפי שהוא מצפה. אם רוצים, ובמיוחד ביחס לבחירת קליפורניה כלוקיישן הסדרה, אפשר לקרוא את ההתעלמות המופגנת הסביבתית מזורן כביקורת על השעמום הפוסט-מודרני, שעצל מדי מכדי להתרגש ממשהו, והכל נראה לו צפוי. אפילו אם מדובר בגבר בגובה מצוייר של שני מטר או יותר, פרוע שיער, שמסתובב בתחתונים ומגפיים בלבד, ולרוב נושא חרב על גבו.
https://www.youtube.com/watch?v=kPnlQTi8heM
מאחורי קולו של זורן המגלומן והקטנוני נמצא הקומיקאי ג׳ייסון סודייקיס, המוכר מעבודתו בסאטרדיי נייט לייב ומסרטי איך להיפטר מהבוס. את אידי האינטגלנטית מגלמת שריל היינס, שמוכרת בעיקר בזכות תפקידה כ״אישתו של״ כבר בתרגיע, סיטקום המופת של לארי דייויד, והיא לא עושה פה משהו אחר לגמרי. לאידי וזורן יחסי אהבה-שנאה, מתח מיני מובהק (וקשה לעיכול), וקנאה עזה מצידו של זורן, שכל אלו עלולים להתפתח לכיוון מבדר. בנם אלן, המגולם על ידי ג׳וני פמברטון, הוא סוג של ג׳ורג׳ מייקל ממשפחה בהפרעה. כהיפך המוחלט מתפישת הלוחם האמיץ שלזורן יש עליו, אלן הוא נער רכרוכי ומוזר, וכל רגע ביחסים שלהם הופך למביך (עבור שניהם?), מעט לא נעים לצפייה, אך בהחלט מאתגר.
יש לשים לב שבנו של זורן נושא את שם הסדרה, ולא זורן עצמו. נושאי יחסי האב-בן, המשמעות של אב חסר במשפחה והנסיון למלא את החלל שלו, הם מהנושאים הבולטים שהקולנוע האמריקאי עסק בו לאורך השנים. החל מהקלאסיקות של ספילברג כמו אי.טי – חבר מכוכב אחר ומפגשים מהסוג השלישי, ועד כמה מהפסגות של פיקסאר כמו צעצוע של סיפור ולמעלה. במקרה הזה, זורן הוא האב החסר שחוזר בנסיון האחרון לתקן את היחסים, או להציל מה שנשאר מהם, לאחר שגרושתו מצהירה בפניו כי זה עלול להיות הצ׳אנס האחרון שלו להיות חלק מחייו של בנו המתבגר. אך בניית היחסים הזו כאמור, תהיה מורכבת לאין ערוך ומאכזבת עבור שניהם.
הסיטקומים הפופולאריים של ימנו ברובם עוסקים במשפחה האמריקאית העכשווית, שמתפרקת ומתחברת כל יום מחדש. סדרות כמו משפחה מודרנית, חמוץ מתוק, שחור כזה, הגולדברגים וכו׳, לכל אחת מהן הזווית הייחודית שלה על המשפחה הכל-אמריקאית של הסיטקומים הקלאסיים, בין אם הן מציגות זוג הומואים, חיי נישואין בפערי גיל משמעותיים, משפחות ממוצאים אתניים שטרם נחקרו במסגרת הסיטקום האמריקאי, או מתקיימות בעשורים שונים מהמאה ה-20. במובן הזה, Son of Zorn הוא סיטקום סטנדרטי למדי, שכמו קודמיו, הגימיק שלו דורש מעט זמן הסתגלות עבור הקהל שרגיל לחוסר הגיוון של תולדות הטלוויזיה.
הבעיות הברורות של הגימיק, מעבר לזה שרק הזמן יגיד אם הוא מצדיק את עצמו, הן דווקא טכניות. משהו באנימציה לא מסתדר עד הסוף, ומפריע לזורן להיראות כחלק אינהרנטי בחלל בו הוא נמצא: בין אם זה שהראש שלו נראה קטן יותר מהראשים של השאר, בזמן שגופו אמור להיות רחב וגבוה מכולם באופן ניכר, או הקול שלו, שנשמע ממש אולפני ולא אוורירי כמו של שאר הדמויות, כך שמובחן מדי כי הוקלט בנפרד מהן.
חשוב לציין כי מפיקיה בפועל של הסדרה הם פיל לורד וכריס מילר, צמד הבמאים שכמעט כל אשר נוגעים בו הופך לזהב. השניים עומדים מאחורי סרטי ג׳אמפ סטריט החדשים המגה-מבדרים (שפמברטון לקח בהם חלק), גשם של פלאפל הנפלא, וסרט הסולו של הפלאש, בכיכובו של עזרא מילר, שיהיה חלק מהיקום הקולנועי של דיסי ועתיד להגיע ב-2018. מבחינתי, כשהשניים האלו מקושרים לפרוייקט, חובה לפחות לתת לו צ׳אנס אמיתי.
Son of Zorn עוד צריכה להוכיח את קיומה מעבר לשטיק האנטי גיבור המצוייר, אבל עד שתגיע לשם, בנתיים היא עושה עבודת בידור קליל, מהנה ולא מחייב. אם היא תצליח למצות את הפוטנציאל הגלום בה ולהתעמק עוד בנושאים שפיזרה על פני השטח, כולל ההתעמקות במוצאו של זורן, היא עשויה להתגלות כפנינה של ממש.
תגובות
במאמר זה
