ריק ומורטי חותמת עונה שלישית עם הרבה תהפוכות – סיכום

העונה השלישית של ריק ומורטי הגיעה אתמול לסיומה אחרי שרבים כה חיכו לה. האם היא מספקת את הסחורה או עדיף שנחפש תחליף במימד אחר?

בתום עשרה פרקים חווייתיים, העונה השלישית של ריק ומורטי, התופעה הטלוויזיוניתאינטרנטית של ג׳סטין רוילנד ודן הרמון, הגיעה לסיומה. בלתי אפשרי להשוות את סדרת האנימציה המבריקה והמפתיעה הזו לכל דבר אחר שקורה כיום בטלוויזיה, ובו זמנית אי אפשר להתעלם מההשפעה שלה.

מספר חודשים בודדים לאחר סיומה של פיוצ׳רמה ב-2013, ריק ומורטי המשיכה את מורשת הסיטקומים האינטרגלקטיים, ועכשיו אלו מתחילים לצוץ מכל עבר: היוצר של Veep כבר הכריז שסדרתו הבאה תהיה קומדית חלל; האורביל של סת׳ מקפרלן, שעלתה לאוויר בחודש האחרון, בנויה כפארודיה סטאר טראקית; וישנן אפילו שתי סדרות בסגנון המופקות עלידי קונאן אובראייןPeople of Earth החמודה ומלאתהחוצנים, שסיימה את עונתה השניה לא מזמן (וכבר חודשה לשלישית); ו-Final Space, סאגת אנימציה ביןכוכבית שתגיע בתחילת 2018, ובין היתר ידובבו בה דיוויד טננט ורון פרלמן.

אז הפרק הראשון לעונה יישב בגאוניות את ענייני צמד הסב והנכד, ריק ומורטי, בחזרה למסלול ההרפתקני ועמוס המשברים המשפחתיים, הזכיר לנו את מגוון איכויותיה יוצאות הדופן של הסדרה, וכמובן הזכיר (או הציג) לעולם את רוטב הסצ׳ואן משיתוף הפעולה של מקדונלדס עם דיסני לקידום מולאן ב-98. הפרמיירה, ששוחררה במפתיע כמתיחה רצויה של ה-1 באפריל, הציבה סטנדרטים מהסוג הגבוה ביותר להמשך העונה, שיצא רק כמעט ארבעה חודשים אחרי, ובזמן ההמתנה הזה נוצר בילד אפ היסטרי.

כשריק ומורטי חזרה, הציפיות וההייפ היו בשמים, אבל יש לזכור שלא מדובר בסופו של דבר בטלוויזיה אפית שנועדה להיות חוויה ענקית מהחיים, אלא בסיטקום. רובנו צפינו בסדרה מדי יום שני כקינוח לפרק השבועי של משחקי הכס, אבל אין לטעות ולהשוות בין השתיים. בהתאם לז׳אנר המד״בי שלה, ריק ומורטי מעלה תהיות פילוסופיות מעמיקות על משמעות הקיום, בעודה נעה תמידית בין תמונת המולטיוורס המקיפה ביותר לתמונת נבכי לבו הבודד של האינדיבידואל. היא אולי עושה את זה טוב יותר ממרבית התכנים סביבה, אך היא עדיין לא מיועדת להיות מוגשת כאירוע טלוויזיוני בומבסטי א-לה-משחקי-הכס, וככל שמצליחים לזכור את זה (וזו משימה לא פשוטה) כך ניתן להנות מהפרקים באופן מלא יותר, ולמצוא בהם את קסמם האמיתי.

העונה השלישית יצרה סימטריה מסויימת כשהתחילה עם עזיבתו של ג׳רי מבית המשפחה, והסתיימה כשהוא ובת׳ חוזרים, ומשפחת סמית׳ מתאחדת למורת רוחו של ריק שנזנח הצידה. זה אומר שפרק הפינאלה מאתחל את המצב המשפחתי לנקודת המוצא של הסדרה. מצד שניללא ספק נמשיך לראות את אותותיהם של הקרעים שפוזרו לאורך העונה, בייחוד שאנחנו לא באמת יודעים אם היתה זו באמת בת׳ שחזרה לג׳רי או רק השיבוט שלה.

בפרק שלפני האחרון לעונה, בת׳ התגלתה כגאונה סוציופטית ומתוסבכת לא כל כך בשונה מאביה, ובסיומו ניתנה לה האפשרות, אולי לראשונה בחייה, לבחור לאן תרצה להמשיך מכאן. כאמור, אנחנו לא יודעים בוודאות במה היא בחרה, אבל עצם קיומו של הרגע הזה היה עוצמתי ומשמעותי. לא רק עבור בת׳ עצמה שהתחילה להכיר במי שהיא באמת, וקיבלה את כוח הבחירה הנחשק אך עם זאת מאיים, אלא גם עבור ריק, כסמל לשינוי שמתחולל בו. בפרשנות אישית, אני רוצה להאמין שבת׳ בחרה לצאת עם לא אחר מאשר ריק למסע ביןיקומי, ושניהם למעשה השאירו מאחוריהם שיבוטים. נכון שזה עלול להעיד על כך שהיא חוזרת על טעויותיו, אבל בעיני זו תהיה סגירת המעגל היפה ביותר, ממנה בת׳ תוכל להמשיך קדימה בכיוון שתרצהבשלב כזה או אחרמורטי אמור להעלות על זה שלפחות ריק הוא רק שיבוט של ריק, וזה מוביל אותנו לנושא הבוער הבא.

הפרק שהתקבל בתגובות הכי צוננות העונה הוא בעיני דווקא מהפרקים המוצלחים וההכי ריק ומורטי שלה: פרק ההרפתקאה (הכביכול שלישית) עם ה-Vindicators. הפארודיות המופגנת של הפרק על ז׳אנר גיבוריהעל ועל נטייתו להציג בבינאריות את הקונספטים של טוב ורע (ביקורת פוסט מודרנית שאני מקבלת בדיוק כי, כפי שכבר שהדגשתי, ריק ומורטי היא במהותה סיטקום), היתה רק הרקע שלו. הפרק הזה היה על מורטי. בשקט בשקט, בלי ששמנו לב, הילד הטיפשון הזה הפך להיות היצור היחיד בכל רחבי המולטיוורס שיכול לעצור את ריק, גדול הגאונים. אהבתו הבלתימוצהרת של הסב לנכדו עברה כאן בדרך מופתית של ״show, don’t tell״, ובתיאום מושלם עם מוחו המושחת וסגנונו הסנטימנטלילאסנטימנטלי של ריק.

ההצלחה הגדולה של פרק ה-Vindicators היתה הטוויסט בו אנחנו למדים שעוד לא נולד גיבורהעל המתעלה על ריק, לא כזה ששורק לרוחות רפאים של רכבות, ולא כזה המורכב ממליוני נמלים, אבל כן יש את מורטי. מורטי בילה מספיק זמן עם ריק כדי ללמוד כל טריק שיש לו מתחת לשרוול (באופן מילולי רוב הזמן), ולדעת לאן הוא חותר בכל עת. באותה נשימה, הפרק הזה שימש כהכנה אידיאלית לפרק מאורעות המצודה של הריקים, שהיה אגב גדוש ברפרנסים מעליחיוך לאני והחבר׳ה, ולעלייתו לשלטון של Evil Morty: צריך רק מורטי אחד בכדי לעצור אינספור ריקים.

העונה השלישית העלתה את רמות האינטנסיביות והתחכום של קטעי האקשן, מורטי העלה את רמות המודעות שלו, וריק העלה את רמות הזדוניות שלו כלפי הזולת (לא נסלח על מה שעשה לזוג מדעני נאס״א) אך גם האכפתיות שלו ממשפחתו (זו שבקרבת דם). כל זה התבטא כל כך במדוייק בפרק הפינאלה, כשראינו עד כמה רחוק ריק, שמכונה ״אל״ מספר פעמים בפרק, מסוגל ללכת, ומה הוא יכול לעשות לנשיא ארה״ב ולאנשי הבית הלבן בשביל רק להעניק למורטי תמונת סלפי שהוא בקושי חושק בה. מורטי עצמו שוב הבין שהוא לא מחוייב לשתף פעולה עם ריק, ועליו להתרחק ממנו ולהתקרב למשפחתו הגרעינית לשם האיזון. זה פחות או יותר מה שבת׳ גם הסיקה, אבל עוד הכל עשוי להתהפך לכיוונים אחרים, במיוחד אם יצליחו לגלות שהיא שיבוט. אי אפשר לסיים את סיכום העונה הזו של ריק ומורטי בלי מילה על פיקל ריק, אזפיקל ריק! נתראה בעונה הרביעית.

תגובות

במאמר זה

נגישות