
הרבה אנשים מפתחים בדיעבד רגשות חרטה על בחירות שעשו בשלב מוקדם יותר של חייהם: מה היה קורה אילו הייתי משקיע יותר בלימודים? מה היה קורה אילו נשארתי במשרה הבטוחה אבל כפויית הטובה שלי במקום לחפש את מזלי במקום אחר? מה היה קורה אילו לא הייתי מתערב בעניינים שאינם נוגעים לי? בשאלות מהסגנון הזה והניסיון ליצור חוויה מתקנת עוסקת סדרת האנימה החדשה והמקסימה ReLife.
ReLife במקור היא מנגה שפורסמה באינטרנט ונוצרה על ידי יוצר אלמוני שעונה לכינוי Yayoiso. את העיבוד לאנימה הפיק הסטודיו הותיק TMS Entertainment. עלילת הסדרה מספרת על ארטה קייזקי (Arata Kaizaki), בחור בן 27 שמתחרט על בחירות שגויות שעשה בחייו הבוגרים. כתוצאה מכך, כיום ארטה הוא אלכוהוליסט ואין לו עבודה מסודרת. לילה אחד, כאשר הוא כמובן בגילופין, פונה אליו אדם בשם ריו ומציע לו להשתתף בניסוי – לקחת כדור נסיוני שיעניק לו מראה של בן 17 ולראות האם הוא יוכל להשתלב בבית ספר תיכון של היום במשך שנת לימודים שלמה, כאשר בתום התקופה מובטחת לו הצעת עבודה מפתה. בלי לשקול יותר מדי את הדברים, ואולי אפילו קצת בעידודו של האלכוהול שזורם בדמו, ארטה מקבל את ההצעה.
בגדול, אפשר לחלק את ReLife לשני רבדים – הרובד הראשון הוא הרובד הקומי, שנוצר ברובו מהצורך של ארטה להשתלב מחדש במערכת החינוך אחרי עשור שנים של סגנון חיים שונה לחלוטין. ארטה צריך להתרגל מחדש לחיים של תיכוניסט, מה שכמובן כולל עמידה במבחנים, איסור מוחלט על צריכת אלכוהול וסיגריות ושאר החובות שחלות באופן טבעי על כל תלמיד. האלמנט הקומי של הסדרה, בשילוב אנימציית צ'יבי ברגעים הנכונים, נשען בעיקר על סיטואציות מסוג זה והתגובות שלו אליהן, לדוגמה ההסתבכות שלו מול המורה המחנכת כאשר הוא נתפס על חם נושא עליו סיגריות לבית הספר מתוך הרגל כאדם בוגר.
החלק השני, והיותר מעניין של הסדרה לדעתי, הוא הדרמה והדיונים הפילוסופיים שמתפתחים במהלכה. בתור אדם בוגר, הפרספקטיבה שלו על החיים שונה ופרופורציונלית יותר מזו של מתבגר בן 17. במהלך הסדרה ארטה מוצא את עצמו נקלע לסיטואציות חברתיות מורכבות, לפעמים כצד פעיל בסיטואציה ולפעמים כצופה מהצד. בכל סיטואציה כזו ארטה נאלץ לשאול את עצמו האם הוא צריך בכלל להתערב, ואם כן אז כמה לחלוק מהניסיון החיים שלו, או לתת למתבגרים לחוות את הקשיים על בשרם. הדילמה הזו, שחוזרת על עצמה מספר פעמים בסדרה, הזכירה לי סיפור קצר שקראתי פעם: אדם הולך ביער ומוצא פרפר שמנסה לבקוע מהגולם שלו. מתוך חמלה, האדם שולף את האולר שלו ומשתמש בו כדי לחלץ את הפרפר. כתוצאה מכך, הפרפר אמנם יצא מהגולם בקלות אך בגלל ההתערבות החיצונית כנפיו לא התפתחו כראוי והוא לעולם לא הצליח לעוף.
באופן טבעי לסדרות בסגנון הזה, ReLife נשענת מאוד על ההתפתחות של הדמויות בה. לדוגמה, בזכות הניסוי ארטה מפתח פרספקטיבה חדשה לגבי הבחירות שעשה בחייו. במובן הזה יש לסדרה גם קווי דמיון מסויימים עם הסדרה Erased, שמאוד אהבתי אותה. גם ריו עצמו, שבהתחלה הצטייר כלא יותר מדמות משנית של מנטור לארטה שפועל מן הצללים, מתפתח ומקבל את הרגעים שלו. אבל לפי דעתי הכי מעניין היה לראות את התפתחות היחסים בין ארטה לבין הישירו, חברה לספסל הלימודים שאמנם יש לה ראש על הכתפיים אבל "מאותגרת חברתית" יהיה באמת על קצה המזלג כדי לתאר עד כמה היא חסרת טאקט וחסרת כישורים חברתיים בסיסיים.
אני חייב להתוודות ש-ReLife הייתה עבורי ההפתעה של העונה. היא הצליחה לסקרן אותי כמעט לכל אורכה ונתנה לי מספיק מוטיבציה כדי לצפות בכל 13 הפרקים שלה, ששוחררו כולם באותו יום סטייל הסדרות של נטפליקס. זה נחשב הישג בעיני מהסיבה הפשוטה שבדרך כלל אין לי שום עניין בסדרות שמתרכזות בחיים בבית הספר, ז'אנר פופולרי עד בחילה בתעשיית האנימה היפנית שאינו מדבר אלי בגילי המתקדם יחסית, אבל בזכות שילוב של פרספקטיבה בוגרת היא הצליחה למשוך אליה אפילו ספקן כמוני. על זה אני מוריד בפניה את הכובע שאין לי ומחזיק אצבעות שתוכרז עבורה עונה שניה.