פסיפיק רים: המרד – גדול יותר, רועש יותר וכיף יותר

"פסיפיק רים: המרד" הולך בדרכו של "עולם היורה" ודוגל בתפיסת העולם שהקהל תמיד מחפש משהו "גדול יותר, רועש יותר ועם יותר שיניים", לטוב ולרע

פסיפיק רים: המרד

אחד המשפטים המפורסמים ביותר, או אולי המשפט המפורסם הבודד, שזכור מהסיקוול הדינוזאורי, עולם היורה, מדבר על הצורך של הקהל תמיד במשהו ״גדול יותר, רועש יותר ועם יותר שיניים״, משפט שללא ספק פסיפיק רים: המרד נוצר עלפיו. אבל הטריק האמיתי של הסיקוול לסרטו של גיירמו דל טורו, היה בעיקר להעלות בכמה הילוכים נוספים את רמת המודעות העצמית, ובזאת טמונים כל ערכי הבידור שלו. אם תגיעו לצפיה בסרט בכל גישה אחרת, הסיכויים שתהנו ממנו יהיו נמוכים יותר משמעותית.

לא בשונה מג׳ומנג׳י החדש בכיכובו של דוויין ג׳ונסון, שמתקרב להכנסות עולמיות של מליארד דולרפסיפיק רים: המרד, שלא צפוי להכניס מספרים דומים, הולך על גישת הכיף הטהור. כמעט אף פרט עלילתי בסרט לא שואף להגיון, וקצב מאורעות העלילה תזיזתי יותר מהקצב של פתיחי הטריילרים ביוטיוב, המציגים את כל רגעי ההיילייט של הטריילרים לפני שהם מתחילים. אנחנו חוזרים לרעיון הפשוט ואהוב של רובוטים מול מפלצות מסרטו המקורי של דל טורו, כשההפתעה האמיתית היא שהסיקוול, בין כל הכאוס הרועש, באמת מצליח להפתיע.

אחת מנקודות האור הבוהקות שמחזיקות את המרד הוא ג׳ון בויגה, שמוכר בעיקר כסטורמטרופרלשעבר פין ממלחמת הכוכבים, ובשנה שעברה הוכיח גם את יכולתו הדרמטית בדטרויט העוצמתי של קתרין ביגלו. בויגה חושף כאן את הכוכבות שלו במלוא הכריזמה שלה בתור ג׳ייק, בנו של סטאקר, שעמד במרכז הסרט הקודם, גולם עלידי אידרס אלבה, והיה הגיבור שהציל את העולם מפני חייזרי הקאיג׳ו העצומים (לפני עשור בזמן מציאות הסרט ולפני חצי עשור בזמן המציאות שלנו). ג׳ייק עצמו הוא טייס ייגר לשעבר, שכבר שנים מקיים את עצמו כגנב ומוכר בשוק השחור, הרחק מההילה שסובבת את הזכר מאביו, כשהוא נקלע כמובן לסיטואציה הקטסטרופלית המתחדשת. מעבר למראה הקולנועי והייחודי שלו, בויגה עובר בטבעיות בין קומדיה קלילה למתח ואקשן בחזות אפית, ויוצר דמות שהיא מרכז הסרט וכיף לעקוב אחריה.

לצידו של ג׳ייק, פועלות שתי דמויות מרכזיותהאחת היא אמרה, טייסת בהכשרה ובת נוער, המגולמת עלידי קיילי ספייני הצעירה ובעלת הנסיון המועט אך הפוטנציאל הרב; והשני הוא נייט, שותפו לשעבר לטיסה של ג׳ייק, המגולם עלידי סקוט איסטווד (בנו של השחקןבמאי האגדי). למען האמת, בידיו של שחקן אחר, נייט אולי היה פועל טוב יותר במיקומו בסרט, ובמיוחד במסגרת הכימיה עם בויגה (שעושה את הכי טוב שניתן). הטייסים נעמדים פה למבחן מהותי, כשבאופן לא צפוי, בהתחשב בקלות הדעת המאסיבית של הסרט, פסיפיק רים:המרד מעלה שאלה מד״בית מוכרת בנוגע לחשיבות נוכחותו של האדם המכוון את המכונה. הסרט עוסק בשאלה באורח די מעניין, כשייגרים המופעלים מרחוק עומדים לצאת לשוק עלידי ליוון שאו, מפתחת סינית (ג׳ינג טיאן) הפועלת בעזרתו של ד״ר גייזלר (צ׳ארלי דיי), מהדמויות הבודדות מהסרט הקודם שחוזרות, וטוב שכךכי אותו המדען הנוירוטי בהחלט מרענן את העלילה.

לא רק מרביתן של הדמויות הקודמות לא חוזרות להופיע בסיקוול, אלא גם צלילי הפסקול המקפיצים של ראמין דג׳וואדי נעדרים, והוא מוחלף בלורנה באפה, המלחין הסקוטי המנוסה – אולי כחלק מנסיון להפריד בין שני הסרטים כיצירות של במאים שונים. בנתיים בעוד דל טורו כובש את טקס האוסקר, הפרנצ׳ייז שהקים עבר לידיו של סטיבן ס. דנייט, בבכורת הבימוי הקולנועי שלו. דנייט לא מגיע בידיים ריקות, אלא לאחר שיצר את ספרטקוס ההיסטורית וסדרות ההמשך שלה, ואף כיהן כשואוראנר של עונתה הראשונה של דרדוויל בנטפליקס. למרות הנסיון הטלוויזיוני העשיר, דנייט עוד לא גיבש סגנון בימוי מובהק, ודאי לא במידותיו של דל טורו, אך גם כשהראשון לא בונה שוטים אייקוניים או עיצובים חדשניים, הוא מצליח להכתיב טון מהנה וקל לזיהוי, בייחוד כשהוא שולח אותנו הישר לקולנועיות היפנית של גודזילה, כפי שהוצגה בשנות ה-50.

פסיפיק רים: המרד אולי לא מתבייש לרגע בשירות שלו לקהל הסיני, אליו הוא מכוון במיוחד, אבל הוא מייעד את עצמו להרבה מעבר לכך, ואף מצליח להיות אחד מהסרטים השוויוניים ביותר שנראו בקולנוע. מדובר ממש בפמיניזם במלוא כוונתו המקורית, שמוצג במגוון האספקטים הקולנועיים של הסרט ובזרימה טבעית, כתוצר ישיר של השינויים ההיסטוריים שמתרחשים בהוליווד בשנים האחרונות. זה סרט שעשוי להתגלות כחווית צפיה מעלתחיוך רק אם ניגשים אליו ללא עכבות, שכן אין לו יומרות מעבר ליצירת תחושות המזוהות עם פארקי שעשועיםאך לפחות בכוונה שווה עבור כל צופיו, וזה כבר יותר ממה שניתן להגיד על בלוקבאסטרים רבים מקבילים.

תגובות

במאמר זה

נגישות