
אחרי כביכול–הפרישה הקולנועית המוצהרת שארכה בקושי ארבע שנים, סטיבן סודרברג, שהרעיד את עולם הקולנוע כבר בגיל 26 עם סקס, שקרים ווידאוטייפ, חוזר לקולנוע עם לוגאן לאקי, הגרסה הפחות נוצצת לסרטי האושן שלו. שוד מגניב, שחקנים מופלאים, סינמטוגרפיה איכותית, רגעי הומור נהדרים – יש בסרט לוגאן לאקי כמעט הכל, ובכל זאת, אולי הניצוצות חסרים בו מכדי להפוך ללהיט.
סודרברג חוזר לשתף פעולה עם צ׳אנינג טייטום וכוח הכוכבות שלו, לאחר שעבדו יחד על סרטי מג׳יק מייק. טייטום מגלם את ג׳ימי לוגאן, בחור ממעמד הפועלים שלאחר שפוטר מאחר והוא צולע, מתחיל לתכנן שוד עם אחיו. למרות שתמיד כיף לצפות בטייטום שמכוון ופוגע פה לסגנון מאוד ריאליסטי, כתיבת דמות הגיבור לא לגמרי מגובשת והיא אחת מנקודות החולשה של הסרט. מניעיו ברורים, הוא שם כל הזמן, הוא מוביל כל מהלך, ובכל זאת הנוכחות שלו די נעדרת. אחיו הוא הברמן קלייד לוגאן, שחזר משירות צבאי ללא יד, ומגולם על–ידי אדם דרייבר, כמובן קיילו רן ממלחמת הכוכבים, באחד מתפקידיו הרגועים והמבדרים ביותר. כשהאחד צולע והשני חסר יד, נאמר כי את האחים לוגאן מלווה מזל רע, אך הם בוחרים שלא להתייחס לאמונה הטפלה בדרכם לשוד המסובך שיקח חלק בתוך כל המולת המירוץ שבחסות קוקה–קולה, ואי אפשר שלא להריע להם.
השניים חוברים לג׳ו באנג (pun intended), מומחה לפיצוץ כספות באמצעות דובוני גומי, ובין היתר – גם אסיר בכלא, כמכשול נוסף לשוד המורכב. יותר מכך – ג׳ו מגולם על–ידי דניאל קרייג, הלוא הוא ג׳יימס בונד, שמוכיח את עוצמתו כשחקן בעודו מפגין גוונים הפוכים לחלוטין מכל מה שניתן לתאר כבונד. בניגוד למכוניות המירוץ הדוהרות במהירות אגרסיבית כמעט כמו הקמפיינים שעומדים מאחוריהן, גיבורנו זזים לאט, כמעט בשלווה מוזרה, ואפילו לוקחים את הזמן לשתות בירה בין לבין. אבל גדולתו של הסרט היא בדיוק הביקורת השקטה הזו, הוא לא יוצא נגד הקפיטליזם שהשאיר את גיבוריו בשולי החברה, ולא יוצא נגד גיבוריו שלא השכילו מספיק בכדי להצליח במערך החברתי–כלכלי הקיים. הוא מציג את הדברים כפי שהם בסימפטיה לבבית, ומהצד השני רומז דווקא באופטימיות על מה ששוכן מתחת לפני השטח באי אילו מהצדדים.
כפי שעשה עם הדרמה הטלוויזיונית שלו The Knick, סודרברג שוב לא רק מביים את הפרוייקט שלו, אלא גם מצלם ועורך אותו (תחת שמות בדויים). השמועה אומרת שהפעם הוא גם עומד מאחורי התסריט, שכן אף אחד לא שמע על רבקה בלאנט, כולל חברי הקאסט של לוגאן לאקי שרק החליפו איתה מיילים. ה-one-man show הזה בהחלט מרשים, אבל בסופו של דבר נראה שזה פועל לרעת הסרט, כתפסת מרובה לא תפסת. אספקט אחד כל הזמן בא על חשבון השני, במיוחד באופן שבו הבימוי לא מצליח להתחבר במאת האחוזים, ולאורך הסרט צפות תחושות שהעומק חסר. נקודה מהותית נוספת היא העריכה, וכאן אנחנו מגיעים למאה ו-19 דקות כחלק מגיפת המאה ה-21: למה יוצרים עדיין סבורים שלכל סרט מתאים להיות באורך של כשעתיים? ללוגאן לאקי יש מעין אפילוג מיותר כמעט לחלוטין, שרק מאריך אותו שלא לצורך, וכמעט (רק כמעט) משכיח את הטון המבדר של הסרט, ומסרבל אותו.
בין ענייני השוד, אליו מצטרפים אחותם הצעירה והאמיצה של האחים לוגאן (ריילי קיאו, נכדתו של אלביס פרסלי, וילדתו החורגת של מייקל ג׳קסון) ושני אחיו העוד יותר לא–יוצלחים של ג׳ו, רצות שלל עלילות משנה מפוזרות, חלקן משמעותיות ומוצלחות במיוחד כמו זו של מרד האסירים בכלא, וחלקן שוליות ופוגעות באחידות הקצב של הסרט, אך בכל זאת כולן תורמות לאפיון שלו. עלילת המשנה המרכזית היא זו של בתו של ג׳ימי שנמצאת בדרכה לתחרות יופי לילדות, כשהיא מובלת בשוגג על–ידי אמה (קייטי הולמס, דוסון קריק), שתיהן לא חיות עם ג׳ימי, אלא עם גבר אחר. גם התחרות הזו מקבלת יחס הוגן, ומוצגת על סך כל הגזמותיה המוחצנות, אך בנימה מאוד סלחנית שמזכירה בחן שיש הרבה תקווה עבור הדור הצעיר, שיודע להעריך גם את הקלאסי ולא רק את העכשווי. ושוב גם בקו העלילה הזה קיימת הבעיה עם ג׳ימי הגיבור – כשיחסיו עם ילדתו הקטנה נשארים רק על פני השטח.
בניגוד לסרטי אושן, לוגאן לאקי הוא סרט שוד לא אנרגטי ולא אלגנטי, אבל מצליח לא פחות לגרום לקהל שלו לאחל לגיבוריו הפושעים להצליח במטרתם, בעודו מוצא את היחודיות שלו. הוא לא ישנה את עולם הקולנוע או את תפישות העולם של צופיו, אבל הוא מבדר ומקסים באמצעות דמויות לא רגילות והומור מעודן, בעשרים דקות יותר מדי.