קארן (איילה פישר) וג׳ף (זאק גאליפיאנקיס) גפני הם זוג נשוי אוהב, רגיש ומשועמם, שחייהם נמצאים עמוק בפרברי ארה״ב, עם כל מה שמתלווה לזה. נטלי (גל גדות) וטים (ג׳ון האם) ג׳ונס, לעומתם, טיילו וחקרו באינטנסיביות את רחבי העולם במשך שנים, כביכול בעקבות אינספור תחביביהם, אך למעשה הם סוכני ממשלה סודיים וכעת הגיעו להתגורר בבית השוכן מול ביתם של הגפנים. אך צמד הזוגות בסרט השכנים של ג'ונס חולקים תחום אחד משותף בו שניהם כשלו – יצירת חברים.
בשנות החמישים האמריקאים פיתחו אובססיה אל נושא האוייב מבפנים, דבר שהתגלם רבות גם בקולנוע האמריקאי. זו היתה תקופת הפראנויה מהקומוניזם, מאי הוודאות הגרעינית וממה שקורה מאחורי הגדר הלבנה של השכן. בין המפלצות הרדיואקטיביות לחייזרים גונבי הזהויות, התחלנו לראות בקולנוע גם את הגיבור או גיבורה יושבים בבתיהם, ומרגלים אחר פועלם הפרטי של שכניהם, בהרגשה נלווית כאילו יש להם לגיטימציה של ממש לעשות זאת. זה רק לטובת הכלל אחרי הכל. למעלה משישים שנה אחרי, קארן גפני עושה חלון אחורי לשכניה החדשים, הג׳ונסים (או לפי התרגום העברי לשם הסרט, הג׳ונס?), ופותחת במסע ריגול אובססיבי אחריהם. חלקית כי עליה לדעת איזה גורם זר מסוכן פלש לאיזור מגוריה הבטוחים, וחלקית כי זו 2016, וכולם עוקבים אחרי כולם.
לקולנוע האמריקאי כאמור קיימת מסורת ארוכה של סרטים על יחסי שכנים, במיוחד כאלו המתקיימים בפרברים, ועוד יותר במיוחד במקרים בהם נכנס הגורם החדש והמפתיע הזה שהגיע לזעזע את השכונה כל-אמריקאית הטובה. אם זה בפנטזיות רומנטיות גותיות כמו המספריים של אדוארד; קומדיות וולגאריות מהסוג הסת׳ רוגני כמו שכנים המבדר; או קומדיות אימה סאבטקסטיות כמו The 'Burbs המופלא, בכיכובו של טום הנקס. האחרון הדהד לי במיוחד בזמן הצפייה בשכנים של ג׳ונס, שכלל גם את המראה המוכר של הבית הפרברי מתפוצץ ועולה בלהבות. האספקט החיובי של בלאגן השכנים החדשים במקרה הזה בהחלט היה החברות המשונה שהתפתחה ממנו.
הכימיה בין הרביעיה המרכזית עבדה היטב תוך כדי התפתחות החברות הזו, במיוחד בכל אינטרקציה שכללה את גאליפיאנקיס (טרילוגיית בדרך ל- עוצרים ב…), או לפחות חצי ממנו. גדות, שלקראת וונדר וומן (יוני 2017) חשוב לציין שהיא מצויינת בקטעי האקשן, נמצאת כאן נטו בשל היותה דוגמנית, והסרט לא מפספס אף הזדמנות להצהיר את זה. ג׳ון האם (מד מן) חייב להפוך לכוכב קולנוע, נקודה. הנוכחות הדון דרייפרית שלו מומרת בטבעיות למסך הגדול, וממשיכה לשלוח את הצופים להוליווד הקלאסית, בתוספת הניואנס המתוחכם העכשווי. הוא הוכיח לאורך השנים גם את כישוריו הקומיים בסדרות יוצאות דופן כמו יומני הרופא הצעיר, Unbreakable Kimmy Schmidt ועוד, ומובן שהסרט הזה קטן על מידותיו. פישר (וידויים של שופהוליק) הייתה לבבית ומשעשעת כאשת הפרברים שלא באמת מוצאת את עצמה כאחת כזו. נקודת החולשה המיושנת בדינמיקות החברתיות הייתה איך נשות הסרט עושות את הבונדינג שלהן על-ידי קנייה משותפת של בגדי הלבשה תחתונה, בעוד הגברים עושים בונדינג בהרפתקאות אכילת נחשים וצניחה חופשית מדומה במנהרת רוח.
השכנים של ג׳ונס אמנם לא הצליח להצחיק את רוב יושבי הקהל, אבל הוא בהחלט הצליח להצחיק אותי ואת אלו שישבו לצידי, על אף שאין באמת דבר יוצא דופן בבדיחותיו מעבר לדרך בה השחקנים הגישו אותן. את התסריט חסר המעוף, שבקושי התאמץ לאפיין את דמויותיו או את הסיטואציות אליהן נקלעו, גיבה הבימוי הקומי המוצלח של גרג מוטולה. מוטולה לא חדש בעסקי ההומור, לאחר שביים את סופרבאד, Adventureland, ופרקים במשפחה בהפרעה ובחדר החדשות. האקשן לא תפס אחוז מרכזי מהסרט, אלא רק גיבה את העלילה ומדי פעם ריענן את קצב ההומור – ולמרות שויזואלית לא התרחש שום דבר מרשים, זו היתה הפתעה מעודדת במידה מסויימת. קומדיות אקשן רבות נסחפות יותר מדי לכיוון האקשני בחצי השני של הסרט, ושוכחות שאנחנו שם קודם כל בשביל הצחוק, כשכבר לא ברור באיזה ז׳אנר אנחנו, והטיימינג הקומי מתפוגג.
אמנם השכנים של ג'ונס מתכתב עם מסורת קולנועית אמריקאית של עשרות שנים, אבל הוא כמובן לא משתווה ליצירות הפאר עשירות הסאבטקסט המבדרות או מעוררות המחשבה שנוצרו בעקבות ההיסטריה הפיפטיזית, אלא רק משמש כשריד חיקוי של חיקוי שנבע מהן. בכל מקרה, הוא לא ניסה לעשות יותר מכך, ובמסגרת של המעט ביותר שהוא כן ניסה לעשות – הוא פחות או יותר הצליח.
תגובות
במאמר זה
