עונה נוספת של אימת המתים המהלכים, האחות הקטנה של, הגיעה לסיומה, והבלאגן הנרטיבי המשמים ממשיך בדרכו. דמויותנו (אין כאן אפילו איזו אופצית כינוי מקביל ל״ריק והחבורה״) ממשיכות בתהיות האקזיסטנציאליות המיוסרות וחסרות התכלית שלהן, בעוד המון מאורעות סביבן מסתיימים לפני שבקושי התחילו.
העונה השניה של המתים המהלכים מוקמה ברובה בחווה של הרשל – החל ממציאת המקום, דרך ההכרות עם אנשי החווה, ההתפתחות של גיבורינו לעומת ההתפתחות של הרשל ומשפחתו, התקרבות שני הצדדים, הדרדרותו של שיין לנבל וכ'ו, וזה כמובן רק על קצה המזלג. לעומת זאת, עונתה השניה של אימת המתים המהלכים הציגה פחות או יותר את אותו הנרטיב, מינוס התפתחות הדמויות ופלוס לוקיישן דרום אמריקני, ברבע מהזמן. יוצרי הסדרה כאילו ויתרו מראש על בניית מתח, דמויות והדינמיקה ביניהן. הכל פשוט קורה, וקורה מהר. רגע אחד הם על ספינה, רגע אחר הם הורגים מהלכים על אי כלשהו, אחר כך הם הורגים מהלכים בכנסייה כלשהי, ופתאום מגיעים לאיזו אחוזה מפוקפקת. וכאמור, כנראה לעולם לא נדע מה גרם לכל הדמויות להתנהג כאילו הן על סמי הזיה באותה האחוזה (עובש בקירות?), ומה גרם לדניאל להקריב את עצמו למען פיצוץ כל המתחם, מבלי שיהיה שום צורך בכך. בין לבין מדיסון (קים דיקנס, שהיא ללא ספק השחקנית הכי יציבה בקאסט), הספיקה להצהיר בפני ניק שהוא ״שונה מאז שהם עזבו את אל.איי״. אממ, כן, המתים קמים לתחייה ומסתובבים ברחובות, ראוי להניח שזה משהו שמשנה בן אדם. מצד שני, אולי הדמות קרצה לנו במודעות עצמית שהשינויים של ניק הם רנדומליים וכאוטיים מדי, אפילו במסגרת של אדם שחווה אפוקליפסת זומבים. אם המתים המהלכים זו סדרה על דמויות, אימת היא סדרה על כל מיני דברים שקורים בלי קשר לדמויות.
אז הגענו לפרמיירת החלק השני של העונה – לה אני אוהבת לקרוא האיש שנולד מחדש גרסת ניק קלארק, בפרק בו הוא מנסה לשתות קקטוסים (וחמור מכך), שורד הליכה במדבר ללא אספקה, בורח מכלבי ציד, מסתתר מעדר מהלכים, וכמובן מערים על בני אדם רצחניים. יש לציין כי לפרנק דיליין, השחקן הבריטי הצעיר שמגלם את ניק, יש ללא ספק רגעי משחק מעניינים עם ניואנסים יחודיים, אבל הוא עדיין לא מצליח לשמור על רמה אחידה. זו לא תמיד אשמתו, שכן הדמות שלו היא כמעט בכל פרק משהו אחר לגמרי: רגע אחד הוא קונה את הרעיון שהמתים הם למעשה חיים ואסור להרוג אותם, ורגע אחרי זה הוא מתנגד לכל מהות אמונה כלשהי או לנסים. נראה כאילו היוצרים פשוט מצפים מאיתנו לחשוב ש״ניק זה ניק״, ואנחנו מחוייבים לקבל את זה שלא עומדת אג׳נדה קונסיסטנטית מאחורי מעשיו. דבר נוסף שהרגיז אותי היתה העצלות בה נעשית ההסוואה שלו מפני המהלכים – אם במתים המהלכים הם מייצרים לעצמם תחפושת שלמה של דם איברים פניימיים של מהלכים, אז באימת ניק מורח שתי טיפות דם על הלחי, כמו סומק טוב, והוא ready to go. גם השגעון של כריס הגיע פחות או יותר משום מקום, יום אחד הוא פשוט עמד ליד מיטתה של אלישיה (כנראה הדמות השפויה ביותר של הסדרה, לצד ויקטור המגניב והמפוספס) עם סכין, ומכאן הכל הדרדר עוד יותר. היוצרים כנראה כל כך לא כיבדו את דמותו, שהראו לנו אותו נהרג בפלאשבק זריז, ולא בסצנה מעט יותר מכובדת ומחושבת.
אין דרך אחרת לתאר את בניית המתח בסדרה מעבר לעצלות תסריטאית. זה לעתים מרגיש כאילו היוצרים יודעים שאנחנו שם רק כדי להעביר את הזמן עד שהאחות הגדולה חוזרת (היום!), ומסמנים כל רעיון שיש להם במקום לבצע אותו עד הסוף. יש גם את העניין הכללי שהדמויות של אימת המתים המהלכים כל הזמן מתפצלות, כאילו כדי להוות אנטיתזה לקבוצתיות ולמשפחתיות של החבורה בסדרת המקור. זה לחלוטין לא עובד, מעכב את בניית מערכת היחסים כולה ואת האכפתיות שלנו כקהל. העונה השניה של אימת המתים המהלכים היא אסופת אפיזודות של בריחה ממהלכים (לא ייאמן שהם אפילו הרשו לעצמם להשתמש במילה ״זומבי״, גם אם בספרדית), שברור שתגמר מהר ובהצלחה. לפחות אפשר להגיד שחלק מהאפיזודות האלו הן אמנם לא ביצועים טובים, אבל רעיונות מבדרים.
תגובות
