המילה "ג׳ומנג׳י" מלווה בהצפת תחושות נוסטלגיות, לפחות לכל מי שגדל בשנות ה-90. הסרט המקורי נולד הרחק שם בתקופה קולנועית נעדרת כמעט לחלוטין מג׳דיי, גיבורי–על, נבלי–על, מוטאנטים וכו׳, והסתפקה פחות או יותר במקולי קולקין מבלגן את הבית שלו (תודה לסטיבן ספילברג שלפחות דאג לנו לדינוזאורים). בקונטקסט הזה, כל סרט מלא–אפקטים מבדר א–לה–ספייס–ג׳אם היה נחוץ, אבל מה שנחשבת לקלאסיקת ההרפתקאות הזו הותירה מאחוריה בעיקר את הזכרון הנעים מנוכחותו האגדית של רובין וויליאמס. בקונטקסט של 2017 עתירת הדמויות האייקוניות, התקציבים וה-VFX המשוכללים, האם זה בדיוק התזמון האידיאלי עבור ג׳ומנג׳י למקם את עצמו מחדש, או שמא הוא ייתקל בחוסר רלוונטיות?
ג׳ומנג׳י: שורדים בג׳ונגל מעדכן ברשלנות את המשחק ג׳ומנג׳י לגלגולו הבא, ממשחק לוח למשחק וידאו, ובאופן די מפתיע מנצל את המדיום החדש בעל–האוואטרים שלו עם לא מעט הברקות. לא ברור לי איך הסרט הופץ בארץ רק בסופ״ש של אחרי חנוכה ולא במהלך החג, כי ג׳ומנג׳י במהותו הוא סרט מבדר לכל–המשפחה, או עבור ילדים ובני נוער צעירים כחלק ממפגש כיתתי. אך עוד לפני שג׳ומנג׳י החדש הוא קומדיית הרפתקאות (גם הסרט המקורי אגב עסק בנושאים משמעותיים בדרכו שלו), מדובר למעשה בסרט התבגרות, ששם דגש על המסר של ״בחרו מי אתם רוצים להיות״. לא בכדי המאורע המחולל של הסרט עוקב אחר הפרמיס של ״מועדון ארוחת הבוקר״, המקבץ קבוצת בני נוער, כל אחד מהסטיגמה השונה שלו, לשהות יחד בריתוק. הארבעה מוצאים במקרה את המשחק הותיק, ולמרבה תדהמתם, נשאבים אליו כדי להופיע בג׳ונגל, ספק וירטואלי ספק ממשי, כאנשים מבוגרים, שלא תואמים במקצת את איך שכל אחד מבני הנוער רואה את עצמו.
הקבוצה הבוגרת מגולמת על–ידי דוויין ״הרוק״ ג׳ונסון, קווין הארט, קארן גילאן (נבולה משומרי הגלקסיה) וג׳ק בלאק. בלאק קיבל את המשימה המסובכת ביותר – לגלם את הנערה הפופולארית הקלישאתית של השכבה הנקלעת (ונכלאת) לגוף של גבר מבוגר, והוא לא מאכזב לסצנה אחת בדמות, שבקלות יכלה ליפול לפארודיות מעיקות. הדינמיקה בין ג׳ונסון והארט, שלא יכלו להיות שונים יותר, היא העוגן הקומי של הסרט, ובכלל, ג׳ונסון מנחית כל שורת דיאלוג במקצועיות מעלת-חיוכים. גילאן מביאה איתה את הקשיחות החיננית של נבולה, ומוסיפה לזה לא מעט הומור. כאוואטארית של הנערה ה״חכמה ולא מושכת״, במקום ללמוד לנצל את גופה כדי לפלרטט – הסרט דווקא מלמד אותה לנצל אותו בעוצמה דרך אמנות הלחימה. הכימיה בין הרביעייה מולידה סיטואציות וחילופי דברים מצחיקים יותר מרבות מהקומדיות שיצאו השנה, אבל זה אולי מעיד יותר על אותן הקומדיות שיצאו השנה מאשר על ג׳ומנג׳י: שורדים בג׳ונגל.
במאי הסרט הוא ג׳ייק קסדן, שביים קומדיות קולנועיות קמרון-דיאזיות כמו מורה רעה וסקס טייפ, וקומדיות טלוויזיוניות כמו הבחורה החדשה וחמוץ מתוק (הוא גם ביים פרקים של פריקים וגיקים, אבל זה כנראה היה מזמן מדי, ותחת פיקוחו הצמוד של ג׳אד אפאטאו). דרך הפילמוגרפיה הזו ראוי להסיק שלא עוסקים פה בקלאסיקה חדשה שנוצרה לה, או באיזה סרט–חובה למסך הגדול, ובכל זאת זה סרט שהצליח להתנהל כסיקוול חיובי, לנוע על האדמה שבחר לו באנרגטיות וקלילות, ומעל הכל – להצחיק. לא נולדו פה דמויות זכירות לתרבות הפופ, לא CGI ועיצובים מעוררי השתאות, לא כוריאוגרפיות אקשן שמימיות, ולא שוטים ורגעים קולנועיים שמחזירים את הקהל לצפיה שניה ושלישית (במלים אחרות, כל מה שהפך את תור: ראגנארוק, שכמו ג׳ומנג׳י החליט להיות קומדיה בכל מאודו, להצלחת–הענק שהוא). אבל הבדיחות בג׳ומנג׳י נוחתות אחת אחרי השניה, והמסרים שלו סימפטיים ומהותיים לתקופתינו, כשהוא מרקד על חבלים מאוד דקים בין מה פוליטיקלי קורקט ומה לא, ומצליח שלא ליפול אפילו פעם אחת למרות הוולגאריות שלו – כך שהוא לא מותיר הרבה מקום שלא לפחות לחבב אותו.
הדרך הסיקוולית של ג׳ומנג׳י החדש להמשיך את סרט המקור היא כאמור מאוד מוגבלת (ובמכוון), מעין סימון וי על הקישור כדי להיות זכאים למכור עם השם המוכר. אבל לכל מי שמודאג מ״עידן הפרנצ׳ייזים״ ההוליוודי, והמחסור כביכול בסרטים שעומדים בפני עצמם – בואו נעצור לרגע, ונבחן את המתחרים העיקריים של ג׳ומנג׳י: שורדים בג׳ונגל בקופות האמריקאיות בסופ״ש האחרון (רוב הסרטים בקרוב גם אצלנו): אבי כל הפרנצ׳ייזים הקולנועיים, מלחמת הכוכבים, כמובן נמצא בטופ עם אחרוני הג׳דיי במרחק שנות אור, והרבה מתחתיו נמצא גם פיץ׳ פרפקט 3 (שמקבל אגב ביקורות איומות לגמרי, מהמבקרים כמו מהקהל במקרה הזה). מנגד לשלישיה המותגית, ניתן למצוא בין היתר את התסריטים המקוריים של קוקו המופלא של פיקסאר, המיוסיקל האמן הגדול מכולם בכיכובו של יו ג׳קמן, דרמת העיתונאים העיתון של ספילברג, דרמת הפנטזיה עטירת השבחים, צורת המים, של גיירמו של טורו והדרמה המקסימה לכל–המשפחה פלא עם ג׳וליה רוברטס הנצחית. הסרטים המקוריים מכניסים פחות ללא ספק, אז אנחנו במצב מוזר בו הקהל מתלונן ש״הכל הפך לפרנצ׳ייזים״, ומהצד השני רץ לבתי הקולנוע בעיקר עבורם (למרות שההצלחה המפתיעה והבלתי-ניתנת-להתעלמות של פלא עשויה להעיד שהקהל אכן משתוקק גם למשהו אחר).
ג׳ומנג׳י: שורדים בג׳ונגל יכל (ואולי היה צריך) להיות טוב יותר, יפה יותר, מסעיר יותר, עוצמתי יותר, אבל בכל זאת הוא בידור מצחיק, בעל הרגשה תמימה של פעם ומודעות חברתית של היום. הוא מזכיר בשנינות לדורות האובססיביים למסכים הקטנים שכולם מקבלים חיים רק פעם אחת, ובהתאם לכך הם צריכים לשקול את בחירותיהם ומעשיהם באופן יסודי יותר, ולתת לעצמם יותר קרדיט. חשוב לא פחות, הם צריכים ללמוד להשתמש בכישוריהם כדי לשתף פעולה עם אחרים וכישוריהם השונים, ולהתמודד יחדיו עם חולשותיהם השונות. באופן כמעט אירוני, המסר הזה לא מיועד רק לבני הנוער הצעירים שביננו, אלא מתאים לא פחות לאלו שצפו בג׳ומנג׳י המקורי כשכיכב בבתי הקולנוע ב-1995.
תגובות
