אחד הנושאים הכי בולטים בקולנוע האמריקאי של השנה האחרונה הוא נושא הגזע. אולי זה בגלל עלייתו של טראמפ, אולי בגלל האלימות המשטרתית נגד שחורים ששוברת שיאים ואולי זה כי פשוט היו כמה סרטים מצוינים בנושא, אבל בשורה התחתונה כמה מהיצירות הבולטות של עונת האוסקרים האחרונה הייתה בסימן המציאות של השחורים בארה"ב.
בשבוע שעבר עלה לאקרנים בישראל התוצר הבולט האחרון העוסק בנושא הגזע, תברח, מותחן האימה שהפך לאחד הסרטים המדוברים והמצליחים של השנה עם הכנסות של כמעט 200 מיליון דולר לסרט שהפקתו עלתה 4.5 מיליון דולר בלבד. ההצלחה המטורפת בקופות, לצד הביקורות המהללות (99% ברוטן טומאטוס), גרמו לי להגיע לסרט עם ציפיות גבוהות. וכל אחד יודע שציפיות הן האויב, אך אני שמח להגיד שבמקרה הזה ההייפ מוצדק בהחלט.
מבלי לספיילר יותר מדי, אציין שעלילת הסרט עוקבת אחרי כריס (דניאל קלויה, סיקאריו) ורוז (אליסון וויליאמס, בנות), זוג בין גזעי שמערכת היחסים שלהם הגיעה לשלב של פגישה עם ההורים, וכמו שאתם יודעים גם בארה"ב של 2017 זוגיות בין-גזעית היא לא בדיוק קונצנזוס חברתי. השניים נוסעים לבית הוריה של רוז, האנשים הכי לבנים שאפשר לעלות על הדעת.
תחילה, ההורים מתייחסים לכריס בצורה "רגילה" אך מלאכותית משהו שכוללת דיבור על עליונות פיזית של שחורים ושימוש בסלנג שמתאים יותר לאפרו אמריקאים. מהר מאוד, המפגש בין כריס למשפחת ארמיטאג' הופך למוזר יותר ויותר, מה שמוביל לסדרה של אירועים ותגליות מוזרות.
את הסרט ביים וכתב ג'ורדן פיל, קומיקאי די מוכר בארה"ב בזכות הסדרה קי ופיל. מדובר בפיצ'ר הראשון של הבמאי בו הוא מראה לא רק כשרון גדול לפרטים ודיוק רב אלא גם טביעת אצבע ייחודית כבמאי.
בראייה רחבה אפשר להסתכל על תברח משני כיוונים – הראשון כמותחן אימה והשני כביקורת חברתית נוקבת. בשניהם כאמור, הסרט מצטיין.
קודם כל, מדובר במותחן אימה אפקטיבי מאוד. נדמה שפיל עשה את כל שיעורי הבית הנדרשים בשביל ליצור כאן מותחן נהדר שעובד מתחילתו עד סופו וכולל את כל המרכיבים הדרושים להצלחה: קצב נכון, מסתורין, טוויסטיםובסופו של יום גם קליימקס מאוד מספק. יש כאן גם כמה סצנות אימה מעולות, הכוללות סוג של מכירה פומבית קריפית במיוחד וגם סצנת רצח מעולה שכוללת ראש של צבי.
אך מה שהופך את תברח לכל-כך ייחודי הוא הזווית הייחודית והביקורת שהוא מעביר על יחסי הלבנים–שחורים. פיל בוחר לא לתקוף את מי בדרך כלל את הממשל או את הרפובליקנים, שחוטפים את מירב האש בסרטים על גזענות, אלא דווקא את הליברלים, אלה שכן מקבלים שחורים בחברה, ואלה שהיו מצביעים לאובאמה בפעם השלישית אם היו יכולים וחושף את הצביעות הגדולה שלהם.
יותר מזה, הסרט מתייחס גם לתפיסה העולה של "עליונות שחורה", כלומר לבנים שרואים בשחורים עליונים מבחינה פיזית. את הדבר הזה הסרט תוקף בצורה מאוד מעניינת שמראה שלבנים היו שמחים לקבל את היתרונות הפיזיים של השחורים, אך לא במחיר של להיות שחור. יש כאן גם מעט ביקורת על גזענות שחורה, כלומר שחורים שרואים בעצמם נחותים אך זה לא מקבל מספיק פוקוס ומתפספס.
שתי הדמויות הראשונות בסרט, כריס ורוז, די שטוחות אך מספיק מעניינות בשביל להחזיק את הסרט, בעיקר בזכות כתיבה טובה של מערכת היחסים ביניהם ומשחק מצוין של שני השחקנים. גם שאר הקאסט מספק הופעות טובות, דבר שבסרטי אימה, שבדרך כלל סובלים ממשחק גרוע, הוא ערך מוסף חשוב.
מעלה נוספת של הסרט, ואולי הסיבה העיקרית שבגללה המסרים שלו כל-כך אפקטיביים, היא העובדה שבניגוד לסרטים אחרים שעסקו בנושא זה בזמן האחרון הוא בשום שלב לא באמת כבד, שכן בכל פעם שהצופים מתחילים להרגיש כבדות הבמאי דואג להקל את האווירה ולהפיל אותנו מצחוק. זה עובד בעיקר בזכות דמותו של רוד, מאבטח בשדה התעופה שהוא חברו הטוב ביותר של כריס, ואחת הדמויות הכי מצחיקות בקולנוע בזמן האחרון.
בשורה התחתונה, אפילו שעברו חודשים בודדים מאז שיצא, אפשר להכריז על תברח כקלאסיקת אימה שידובר עליה עוד רבות. זה אומנם סרט אימה פרופר, אך כזה שמכיל בתוכו המון תכנים ומסרים שלאט לאט צפים מעלה וחודרים יותר למיינסטרים של הקולנוע האמריקאי ותוקף אותם מזווית חדשה לגמרי. מדובר לא רק באחד מסרטי האימה הטובה בשנים האחרונות, אלא גם באחד ההפתעות היותר נעימות של 2017.
תגובות
במאמר זה
