אלים אמריקאים היא סדרה כמעט אלוהית [ביקורת]

שני פרומקין מסכמת את מחשבותיה על העונה הראשונה של "אלים אמריקאים", שמונה פרקים המהווים חוויה טלוויזיונית יוצאת דופן. זהירות, ספויילרים!

אלים אמריקאים סיימה את עונתה הראשונה, ואחרי שמונה פרקים בלבד (אך למעשה עוד מהפיילוט) ניתן להכתיר אותה כאחת הסדרות המקוריות ויוצאות הדופן של השנים האחרונות. פרק הפינאלה צעד כמה צעדים מהותיים קדימה, בכל הנוגע לאיחוד העלילתי המתבקש בין הסיפור המרכזי של שדואו מון ומר וונסדיי, לעלילות-המשנה והאלים השונים שהכרנו במהלך העונה, כשכולם התנקזו לארוחת הבראנץ׳ האביבית של אלת הפסחא. הפרק לא רק חשף את זהותו של וונדסדיי עצמו, אלא גם את האג׳נדה הכללית של הסדרה בנוגע למהותם של האלים בעולם, וכמה מעניינת ומלאת קורבנות אנושיים היא המלחמה בינהם.

לפני שאתם ממשיכים, אם עוד לא צפיתם בסדרה – קיראו קודם את ההתרשמות המקדימה שלנו משני הפרקים הראשונים שלה!

וחזרה לנושא: כבר במהלך העונה קיום האלים עצמו נקשר עמוקות לאמונת בני האדם בהם, ובהתאם לכך, היווצרות האלים היא דינאמית, ולעתיקים שבהם ממשיכים להתווסף כאלו חדשים – אך הפרק הפינאלה, שנקרא Come to Jesus, מתרכז עוד יותר בקשר ההדוק הזה. כך למשל בעולם הסדרה אין ישו אחד, אלא מגוון ישו-ים, אחד לכל אמונה על-פי מיקומה הגיאוגרפי, וטרם הובהר באופן גלוי מה קדם למה: האמונה או האל (או בנו של האל). מה שודאי הוא שהאלים זקוקים לאמונה כמו שארוחת בראנץ׳ טובה זקוקה ליין לבן, והעונה נחתמת כשאפילו גיבורנו שדואו המפקפק כבר לא מעז לפקפק.

אלים אמריקאים לא רק שונה בנוף הטלוויזיוני (והקולנועי) מבחינת הסיפור הבלתי שגרתי ולא-לחלוטין קוהרנטי שלה, היא גם מבדילה את עצמה בסגנון הדיאלוגים ואופי המשחק של האנסמבל האיכותי. קלישאות לא נמצאות על הפרק (באף אחד משמונת הפרקים) – רק טקסטים מחושבים ומלאים בצבעים המתאימים לאותה הדמות המדברת אותם. לעתים השוני הסיפורי של הסדרה מקשה לעקוב אחריה, אך כשמצליחים להתחבר, בייחוד ברגעים בהם היא מציגה את עוצמת האלים במלואה, או דווקא חושפת איזו חולשה או רגש מפתיע אחר מצידן של הדמויות הנוקשות, חווית הצפיה היא אבסולוטית.

באשר לקאסט, צריך קודם לחזור שוב לג׳יליאן אנדרסון, שהיממה עם הצגתה בתחילת העונה כאלת המדיה. אנדרסון לא הפסיקה להפתיע לאורך העונה, כשתיזזה בין דמויות אגדיות שונות, כולל את דייוייד בואי מהקליפ ל-Life on Mars שלו, בשפע של כריזמה ואומץ. איפה ששחקן אחר יכל בקלות להגזים או לדחוף יותר מדי בנסיון לכבד את האייקונים שנבחר לגלם, אנדרסון קיפצה בנונשלאנטיות בין מגוון התלבושות והפיאות, בעולם החצי משונה-חצי מוכר שבריאן פולר ומייקל גרין בראו בהשראתו של ניל גיימן. לפרק האחרון מדיה הגיעה, איך לא, כג׳ודי גארלנד במצעד הפסחא. אך מה שבנתיים חסר בדמותה, כמו אצל האלים-הקולגות שלה, הם מניעים ספציפיים יותר מרעיונות גדולים על הערצה. היריבות בשלב הזה היא פילוסופית ולא מספיק אישית (על אף שהשנאה עצמה היא אישית ללא ספק). זה עבד היטב בתור הצגת העולם בעונת הפתיחה, אך בעונה הבאה הרזולוציות יאלצו להתכווץ באורח ניכר.

עם כל הכבוד לנפלאותיה של המדיה, הפינאלה הגיע ושם את כל הביצים הצבעוניות שלו בסל של גברת פסחא. לצורך המעמד הקיטשי, פולר הביא את קריסטין צ׳נוות׳, כוכבת ברודוויי ששיחקה בסדרתו החיים על-פי נד (Pushing Daisies), בתפקיד שהעניק לה פרס אמי. צ׳נוות׳ בעלת היכולות הקומיות האדירות, היא שום דבר אחר מליהוק מושלם כפסחא המתקתקה, שיכולה להשיב חיים למתים, אך גם להביא מוות, בעודה לוקחת כל טיפת חיים אחרונה מהנוף במרחק של קילומטרים. אינספור ישו-ים עטופי הילות מסתובבים לידה, אך פסחא היא זו שנותנת את הטון משנה-המשחק הסופי של הפרק, ואת הקליף-האנגר הגדול של העונה כולה.

השימוש בארנבים בפרק, כמו כל תמה טלוויזיונית/קולנועית אחרת בסדרה, מגיע לניצולו עד תום: אי. טי – חבר מכוכב אחר נפתח כשספילברג מיד מרגיע אותנו לגבי היצור מהחלל החיצון שאנחנו עומדים להכיר, על-ידי התמקדות בארנב רנדומלי ביער, לרקע האורות המהבהבים ורעשי החללית הנוחתת. אותו ארנב, שהוא הסמל לכל מה שתמים וחמוד בעולם, נשאר רגוע במקומו, ולא פוצח מיד בבריחה זריזה כפי שהיה עושה לו היה מרגיש בסכנה מפני איום המתקרב לטריטוריה שלו. אלים אמריקאים מאותתת לנו עם פתיחת הפרק לזכור שוונסדיי, עכשיו אודין (איאן מקשיין נותן תחרות יותר מראויה לסר אנתוני הופקינס, האודין הקולנועי), הוא אולי אל מעולם אחר, אבל ודאי שלא חבר. עם כניסתו לאחוזתה של פסחא, וונסדיי דורס במכוון שורת ארנבים, סמל חג הפסחא, עם חיוך על פניו. כמה סצנות אחר כך, הוא משקר עם אותו החיוך הכריזמטי לפסחא לגבי זהות רוצחיו של חברו, אל האש והנשק, וולקאן (תזכורת: זה כמובן היה וונסדיי עצמו).

השקר כבר לא מדאיג את שדואו, שמסיים את העונה בקפיצה גדולה חשובה אל עבר האמונה. ריקי וויטל המגלם את גיבורנו הוא לא החוליה המעניינת של הסדרה, אך נראה שמשהו התחיל לזוז אצלו בפינאלה, בתקווה שהמשהו הזה יפותח בעונה הבאה. אישתו המתה של שדואו, לורה, היא בהחלט הצד המעניין בנישואים האלו. אמילי בראונינג היא עוד ליהוק מבריק, בנוכחות האנוכית והאדישה שלה, כמו גם פבלו שרייבר המצויין כסוויני הלפרקון, והצמדת קווי העלילות שלהם יצרה את הזיווג הנרטיבי המוצלח ביותר העונה: שתי דמויות בלתי נסבלות וגסות בעלות רבדים רבים, שהופכות ליותר ויותר מסקרנות, כשהן מגלות לב רגיש מתחת לכל מטבעות-המזל והרקבון. השניים זכו לטוויסט הדרמטי של העונה, כשגילינו שסוויני היה מעורב בתאונה-לא-תאונה שהובילה למותה של לורה, ובמיוחד כשהיא עצמה גילתה זאת.

אלימות ומיניות מופרזות (זה עוד לפני שדיברנו על בילקוויס) הן שמן השני של אלים אמריקאים, שלמרות או בזכות זאת, תלוי את מי שואלים, שווה כל דקת צפייה. הסדרה הייחודית רוויה בטקסטים עשירים; ארט ותלבושות מעוצבים לתפארת המצולמים באיכותיות; עלילות מלאות בחידות שטרם נפתרו במלואן, אך מתחילות להתאחד; ודמויות מקוריות שונות, שהגורם המקשר בינהן הוא מוטיבציה אינטנסיבית לקראת אותה מטרה: נצחון. בעונה הבאה המלחמה שלהם תתחיל, כעת כשכלי המשחק המרכזיים פרוסים בשטחים של אותה אמריקה עליהם הם נלחמים. תכינו את הפופקורן, כי זה יהיה הבידור הקולנועי ביותר שניתן לצפות לו מהמסך הקטן.

תגובות

במאמר זה

נגישות