
רגע לפני שהשנה נגמרת, יחגגו בראשון הקרוב את חג המולד ברחבי העולם. הסופ"ש שלפני חג המולד הוא בדרך כלל זמן נהדר להוציא סרטים קצת יותר אופטימיים – ב-2014 אלה היו ראיון סוף שכמעט גרם למלחמה והמיוזיקל אל תוך היער; בשנה שעברה ג'וי בכיכובה של ג'ניפר לורנס, הקומדיה הנוראית גבר גבר; והשנה אלה לה לה לנד ולמה דווקא הוא?, שעולה היום (ה') גם על מסכי הקולנוע אצלנו.
עלילת למה דווקא הוא? עוקבת אחרי נד פלמינג (בריאן קרנסטון, וולטר וויט משובר שורות), שמגיע יחד עם משפחתו לבקר את בתו, סטפני (זואי דויטש, סבא בהפרעה) בסטנפורד ולחגוג את חג המולד יחד עם בן זוגה, ליירד (ג'יימס פרנקו, פיינאפל אקספרס), מפתח אפליקציות משחקים וולגרי ומוזר שמתגלה כסיוט הכי גדול שלו. נד המקובע, חושב שליירד אינו מתאים לבתו. ליירד, המתכנן להציע נישואין לסטפני, מנסה להוכיח לנד שהוא טועה.
את הסיפור הבנאלי הזה של אב מגונן מדי שלא מרוצה מהבחירות של בתו ראינו כבר כל-כך הרבה פעמים בקולנוע שאפשר לומר בבטחה שכבר מיצינו אותו וגם כאן המצב לא שונה – ובכל זאת, למרות הסיפור החלש, הסרט מצליח לעבוד לא רע.
קרנסטון, שאת היכולות הקומיות הנהדרות שלו ראינו כבר בסדרה הנהדרת מלקולם באמצע, מגלם כאן אב מגונן ושמרני שהכל אצלו כבר מסודר בראש – בתו סטפני תלך לקולג', תסיים ותמצא עבודה ובנו הצעיר סקוטי (גריפין גלוק הבינוני להחריד) יהפוך למנכ"ל של העסק המשפחתי. אותה שמרנות מתבטאת לא רק בחיים האישיים אלא גם בעסק להדפסה אותו הוא מנהל, שלא מצליח להתאים את עצמו לעולם החדש ונכנס לקשיים כלכליים.
מנגד, עומד ליירד–הייטקיסט מצליח, וולגרי שאומר פשוט כל מה שהוא חושב ורוצה, ללא פילטר. ליירד חי את החלום – הוא גר בבית מדהים עם מנהל מתחם פרטי (גוסטב, אחת הדמויות המצחיקות בסרט. נגיע אליו בהמשך), שף פרטי משלו ובגדול נהנה מחיים נהנתניים למדי שכללו הרבה בחורות (לפחות לפי מה שחיפוש בגוגל מציג בסרט) עד שסטפני נכנסה לחייו.
הקונפליקט הזה של חדש-ישן הוא ליבו של למה דווקא הוא? והסיבה העיקרית לכך שהוא עובד. זה מתחיל מהמפגש הראשוני של משפחת פלמינג עם ליירד, שכולל מחמאות שגובלות בהטרדה מינית לאם המשפחה, ברב (מייגן מולאלי, קארן מוויל וגרייס) וממשיך בניסיונות הנואשים של נד להתמודד עם הבית החכם של ליירד, שכוללים דיאלוגים מצחיקים עם ג'אסטין, העוזר הוירטואלי של הבית וסצנת האסלה שהיא אחד מרגעי השיא של הסרט
פרנקו, שהפך לליהוק מועדף לדמויות מהסוג של ליירד עושה עבודה מעולה כהרגלו, האינטרקציה שלו עם כל אחת מהדמויות פשוט מצוינת והוולגריות הלא מודעת שלו מצחיקה בטירוף. גם קרנסטון המאופק וחוסר היכולת שלו להתמודד עם כל מה שקורה מסביבו עושה את העבודה – מסצנת המסיבה הנהדרת (וסצנת המיטה הקורעת לאחר מכן) ועד הנאום הפתטי על הדרדרות מנשירה ללימודים לזנות.
בנוסף אליהם, בולטות שתי דמויות נוספות: הראשונה היא של ברב, שמוסיפה הומור יותר קלאסי לסרט, ודמותו של גוסטב (קיגן מייקל קי, מד טי.וי) – מנהל הבית האירופאי האלטיסט ישל ליירד שהוא גם המאמן האישי שלו שתוקף אותו ללא התראה ומשמש גם המנטור שלו, שמייעץ לו איך להתחבב על נד. המבטא המשתנה שלו מסצנה לסצנה יחד עם הסצנות בהן גוסטב תוקף את ליירד וכמובן סצנת האסלה המעולה הופכות את קי לאחת מההפתעות היותר טובות של הסרט. מנגד, זואי דויטש לא עושה עבודה מספיק טובה כסטפני והתסריט, למרות הדיאלוגים מצוינים, מגולל סיפור די משעמם. גם לסטנדרט הלא ממש גבוה של קומדיות מסוג זה מדובר בעלילה בנאלית וקלישאתית למדי שאת הסוף הכל-כך צפוי הזה אפשר לצפות עוד לפני שבכלל נכנסים לסרט.
ועדיין, המבחן האמיתי של קומדיה מסוג זה הוא פשוט – האם למה דווקא הוא? מצליח להצחיק? התשובה שלי, ושל רוב מי שראה את הסרט איתי באולם, היא כן, ובגדול – פרנקו, קרנסטון ושאר החברים מצליחים לבדר את הקהל במשך כמעט שעתיים, זמן די ארוך לקומדיות מסוג זה. בתקופה הזו, שאנחנו סוגרים שנה די נוראית מכל-כך הרבה בחינות, זה יותר ממספק.