
הסיפור של מ. נייט שאמאלאן, אחד מיוצרי סרטי האימה והמד"ב הכי מרתקים שפעלו בהוליווד ב-25 השנים האחרונות, הוא אחד מסיפורי העלייה והנפילה הכי מעניינים של הוליווד. הבמאי, שפרץ עם המותחן הפסיכולוגי המבריק החוש השישי, שמעבר להיותו שובר קופת עצום זכור בזכות אחד הטוויסטים הכי מפתיעים בתולדות הקולנוע, הפך בזמנו במהרה לאחד השמות השמות הכי חמים בהוליווד. אפילו השוואות בינו לספילברג ולאפרד היצ'קוק החלו לצוץ. לאחר מכן יצר שאמאלאן את בלתי שביר ואת סיינס, שני סרטים שזכו סה"כ להצלחה והביקורות עליהם היו יחסית חיוביות. אך מכאן החלה ההידרדרות: הכפר, איירבנדר: כשף האוויר האחרון והעולם אחרי גרמו למבקרים לשחוט את הבמאי שהפך מושא ללעג בהוליווד.
אך האם הבמאי הידוע לשמצה הצליח לשבור את הקללה שאחזה בו? בשנת 2015 ביים שאמאלאן את החופשה, סרט אימה קטן יחסית אך מאוד אפקטיבי שזכה להצלחה גדולה וגם לביקורות חיוביות באופן יחסי, מה שנראה כמו תחילת הקאמבק של הבמאי המוכשר. כעת מגיע לבתי הקולנוע ספליט, סרטו החדש והמסקרן של שאמאלאן.
במרכז הסרט עומד קווין (ג'יימס מק'אבוי, הידוע בעיקר בזכות תפקידו כאקסבייר הצעיר בסרטי אקס-מן), בחור צעיר הסובל מהפרעת זהות דיסוציאטיבית, מחלה נפשית בה יותר מאישיות אחד מתקיימת באדם. במקרה הזה מדובר ב-23 זהויות שונות. בהשראת אחת מהזהויות הוא חוטף 3 נערות, קלייר (היילי לו ריצ'ארדסון, כוכבת The Bronze) ומרסיה (ג'סיקה סולה, סקינס) הפופולריות וקייסי (אניה טיילור-ג'ונסון ששיחקה בסרט האימה המכשפה) ההאוטסיידרית. בעוד הן מנסות למצוא דרך ולברוח, מגלות הבנות שקווין מפתח זהות נוספת ומפחידה במיוחד.
התסריט שכתב שאמאלאן עובד נהדר כבר מסצנת הפתיחה הנהדרת והופך לאפקטיבי יותר ככל שאנחנו מכירים את הדמות של קווין ואת הזהויות השונות שלו – מדניס המאוד מלחיץ ועד להדוויג בן ה-9 אנחנו חשים יותר אמפתיה לקווין ולהפרעה שלו. המפגשים של קווין, תחת הזהות של דניס שמתחזה לבארי (זה רק נשמע מסובך) עם הפסיכאטרית שלו, ד"ר פלטצ'ר (בטי באקלי האלמותית, שכיכבה בין השאר בקארי המקורי) מותחים מאוד. ההבנה שבכל רגע האיזון של השיחה בין השניים יכול להישבר גורם לפגישות ביניהם להיות מהחלקים היותר חזקים של הסרט ועוזרים לנו להבין לאט לאט שקווין הוא קורבן, הן של המערכת והן של ילדות קשה מאוד.

גם בכל מה שקשור לבימוי שאמאלאן מגיע שוב לרמות גבוהות – מקלוז-אפים מלחיצים שיוצרים תחושת אי-נוחות דרך הקלסטרופוביה של המרתף ועד לדיוק בפרטים כמו עיצוב החדרים השונים של הזהויות השונות בבית, הכל פשוט עובד ועוזר ליצור את אחת הדמויות הקולנועיות היותר מרתקות שנראו לאחרונה.
מנגד, שאמאלאן נכשל ליצור חיבור והזדהות עם הדמויות של הנערות. עם שתיים מהן לא נראה שיש מאמץ בכלל ומדובר בדמויות די שטוחות וקלישאתיות (בכל זאת, סרט אימה), אבל דווקא בדמות של קייסי נראה שהושקעה מחשבה רבה שפשוט לא נותבה למקום הנכון. הדמות שטוחה מאוד. סיפור הרקע שלה אולי מעניין מעט, אך לא גורם לנו ליצור איזושהי הזדהות אליה. גם המניע לחלק מהפעולות שלה לא מספיק ברור. בהתחשב בעובדה שמדובר בדמות שאמורה להיות כל-כך מרכזית בעלילה, מדובר בפגיעה די משמעותית בסרט.

אך נדמה שלפני ואחרי הכל ספליט ייזכר בעיקר בגלל תצוגת המשחק הנהדרת של מק'אבוי. השחקן הסקוטי המוכשר מאמץ לחיקו כל אישיות ועושה זאת עד הפרט הקטן ביותר – מניואנסים של התנהגות ועד שפת גוף שונה מדמות לדמות – מק'אבוי מספק הופעה טוטאלית ופנומנאלית שצריכה לזכות אותו הן בכל השבחים והן בפרסים.
מבלי וחלילה לעשות ספויילרים, רק נגיד שהחלק האחרון של ספליט פשוט ריתק אותי למסך – מדובר בסיום מפתיע ומותח שעונה על הציפיות, אם כי הוא ארוך מדי.
בשורה התחתונה ספליט משלים את הקאמבק המיוחל של שאמאלאן, שעוסק כאן באחת מההפרעות הנפשיות היותר מרתקות שיש וגם מציע את האבחנה שלו עליה – לא מדובר בהכרח בהפרעה אלא דווקא בהגנה שמתפתחת בתנאים מאוד קיצוניים. מדובר בסרט חכם, מאתגר ואינטנסיבי של יוצר שקשה מאוד להתכחש לכישרון הגדול שיש לו. כעת, כל מה שנותר לנו לעשות זה לחכות לפרויקט הבא של שאמאלאן. מה שבטוח – יהיה טוויסט.