
בחורה שאפתנית באמצע שנות ה-20 לחייה (ונסה הדג׳נס) עוברת לעיר הגדולה, בתקווה להגשים את עצמה בניהול חברת ענק לא מתפקדת מלאה בשלל דמויות צבעוניות ובוס אחד מנותק, שם היא תזעזע את המערכת, ותנסה לתפעל אותה מחדש. על פניו הפרמיס שגרתי למדי, עד שמניחים לו כתשתית קומיקסית את היקום של DC: אותה החברה למעשה עוסקת בהמצאות להגנה על אזרחים חסרי ישע מפני הקרבות המתחוללים מעל ראשיהם בין גיבורי-העל לנבלי-העל, כהיותה חברת-בת של לא אחרת מ-Wayne Enterprises. עכשיו כשהסיפור קיבל תפנית מקורית והצליח למשוך את תשומת ליבנו, קיווינו שההצלחה הכמעט מובטחת של Powerless תמומש ותכריז על הישג חשוב של DC. בתום ארבעה פרקים, מסתמן ש-NBC הצליחו בדבר אחד – להתעלם מהפוטנציאל לפנינה מבריקה הנתון בידיהם ולשלוח אותו לכל הכיוונים הלא נכונים, לא כיאה למסורת קלאסיקות-הסיטקומים ההיסטורית של הרשת.
סדרתו של בן קווין (תסריטאי מכוניות 2) כושלת בראש ובראשונה בבימוי, ספציפית בימוי השחקנים, ובעיצוב המזוייף שלה מלא ה-CGI השאפתני מדי ביחס לתקציב. הדמויות כתובות אמנם בעצלות, אך התסריט גדוש בבדיחות רצות יציבות, לעתים אפילו מלאי משמעויות מיניות ופוליטיות. עם בימוי יותר מוצלח ומלא השראה ופחות פומפוזי הן היו עשויות לעבוד, או לפחות להיות מעודנות יותר. זה מורגש במיוחד על-ידי כך שכל פרק, למרות אינספור הבעיות, חולף צ׳יק צ׳ק. Powerless בנוסף פתחה באיקס אדום גדול: הפיילוט משחזר את אותו החטא הקדמון של עונתה הראשונה של סופרגירל, כשהוא נשען הרבה יותר מדי על תזכורים לגיבור-העל האייקוני, במקרה הזה באטמן, שבפועל נעדר מהתכנית ולא באמת רואים או שומעים אותו (בעונה השניה של סופרגירל סופרמן לפחות כן הפציע באופן ממשי לשיתוף פעולה עם בת דודו).
https://youtu.be/IQeG7u2MgEE
אמילי, הגיבורה הלבבית, מאוזנת היטב כדמות על-ידי יכולתה למנף רגעי חולשה של הדמויות סביבה לטובתה ללא פחד, בשונה מהקלישאות המקבילות לה בקומדיות, וגם על-ידי הרצון הטהור שלה לעבוד קשה, ללמוד ולהשתפר. הדג׳נס, בוגרת היי סקול מיוסיקל, ניסתה כבר למצוא ערוצים בוגרים יותר לקריירה שלה בספרינג ברייקרס, נוטף הפוסט מודרניזם מהסוג הרע ביותר, ואפילו אצל רוברט רודריגז בקומדיה האלימה, Machete Kills. היא כביכול מוצאת את מקומה כאן בעולם הקומדיות הבלתי-מזיקות, שמקפידות גם פה ושם לעקוץ ולהתסיס. אך על אף שנוכחותה הטלוויזיונית הנמרצת של הדג׳נס מלאת רגש ומחממת לב, המתיקות שלה כיקירת הזעטוטים לא פועלת פה לטובת הסדרה, ומוגשת בניגוד מוחלט להומור שהיא מנסה לטפח, שהדג׳נס מתקשה לדייק בו. אמילי היא דמות יומיומית, טובת לב וההיפך המוחלט מכל מה שבוהק בגיבורי-העל בכל מהותה, וזו גם המהות של הסדרה. אך בכל זאת די קשה להתחבר אליה, הרבה בגלל האובראקטינג הלא-מקסים של הדג׳נס.
נקח להשוואה NBC-ית את מחלקת גנים ונוף המופתית, שם נסיכת הקומדיה, איימי פוהלר, היתה לזלי הגיבורה, שבמקביל לאמילי, מנסה להניע את עובדי המשרד שלה בשאיפה למקצועיות ומצויינות. זאת מינוס האמצעים הסיפוריים והויזואליים הקומיקסיים כמו קרבות נוצצים, שמות אייקונים הפועלים ברקע או יקום שלם להסתמך עליו כדי להפוך את הכל ליותר מגניב וכיפי, אלא נטו בסטינג של מחלקה בעירייה שאחראית על פארקים קהילתיים! כלומר הרבה לפני הרקע הנרטיבי המבוזבז להחריד, Powerless כושלת בז׳אנר המקורי שלה, שכבר הוכיח בעבר שהוא לא צריך אנשים בעלי יכולת תעופה וגלימות בכדי לנצנץ (וחייבים להזכיר פה כמובן גם את המשרד עצמה).

אז אם מתייחסים ליכולת הניצול של הסדרה את הקרקע הפוריה שלה, זה נהיה הזוי במיוחד. הסדרה מכוונת לקהל הרחב, בדומה למפץ הגדול, החלטה סבירה לחלוטין, שהיה ניתן ליישמה בצורה שתספק את כולם. מה שנתקענו איתו זה קצה שטוח קיקיוני וחסר תחושה של בניית עולם, בזמן שיש ליוצרים בידיים עולם בנוי אינסופי ועשיר בפרטי פרטים, שנבנה לאורך 80 שנה, להשתמש בו כאוות נפשם. בשורה התחתונה, הרפרנסים ליקום של DC מסתכמים פה גם ככה בלא הרבה יותר מאלו של המפץ הגדול, כשבנוסף לא ברור כמה הסדרה מתחברת לשאר היקום הטלוויזיוני הפורה שלהם. כן חובה לציין לטובה את השימוש של אדם ווסט כקריין בפיילוט – ווסט היה הראשון שגילם את באטמן בסדרה הקאמפית משנות ה-60.
במשרד החברה, שמשמש כאמור כלוקיישן המרכזי של Powerless, תחת אמילי פועלים שלישיית ממציאים, בינהם טדי המשעשע שמגולם על-ידי דני פודי. כיף לראות את פודי כדמות יותר מתקשרת, בשונה מעבד של קומיוניטי (דוגמא נוספת לאיך NBC ייצרו וצריכים להמשיך לייצר סיטקומים) איתו הוא מזוהה במיוחד, אך אי אפשר להתעלם מכמה שהוא לעת עתה מפוספס. קווין אפילו מבצע נסיון לשחזר את הצמד האהוב טרוי ועבד, כולל רפרנס סופר-מטא מבריק לדונלד גלובר, כיאה לרפרנס שעושים למלכת המטא הטלוויזיונית. סך-הכל, האינטרקציה בין הקולגות די מבדרת, אם כי נבנית בשטחיות גמורה.

דמות מרכזית נוספת הוא הבוס ואן וויין, בן דודו של ברוס (קישור מיותר לטעמי), וקלישאה מופרזת של גבר לבן בוגר אייווי ליג פריווילגי. מאחורי ואן עומד אלן טודיק, שעם קריירה עשירה מאחוריו זכור בקרב הקהל הגיקי במיוחד בעבור פיירפליי, ולצד עבודתו בלייב אקשן פועל בעיקר כמדובב בעל הקול ה-quirky בסדרות וסרטי אנימציה גדולים, ובמסגרת שיתוף פעולה מתמשך עם דיסני. 2016 היתה שנה מוצלחת במיוחד של שיתוף הפעולה הנ״ל, כשטודיק דיבב בזוטופיה, מואנה ואף גילם בלכידת תנועה את K-2SO, הרכש הדרואידי האחרון המתנשא האהוב של סאגת מלחמת הכוכבים ברוג אחת. למרות כשרונו הרב של טודיק, ואן וויין נעדר מכל מה שהצליח בדמות הבוס של מחלקת גנים, רון סוונסון, ונסיון הביקורת דרכו על מוסד משפחות העסקים האמריקאיות קורס.
מחלקת גנים התקיימה בעיר המפוברקת פוואני, ודרכה דיברה על אמריקה והיתה מלאה בביקורת חברתית, קריצות, מסורות אמריקאיות כיפיות, וכל הטוב שצ׳ארם סיטי של Powerless לא מייצרת. מהצד השני, יש לזכור – גם מחלקת גנים לא היתה מחלקת גנים מיד עם עונתה הראשונה. למעשה היא נדרשה בשתי עונות כדי להתגבש, להעיף את מה שלא עבד, ולחזק את מה שצריך – בין היתר, דמותה של לזלי עצמה, שהפכה מדמות מנותקת מדי ולא סימפטית במיוחד, לעוגן הקסום של הסדרה ולבלו פרינט חדש לדמות ראשית בסיטקום. Powerless, בהינתן ולא תבוטל עוד לפני שיינתן לה הצ׳אנס הנוסף, עוד יכולה ללכת בעקבותיה, לנצל את האיכויות הפוטנציאליות שלה, ולסיים כהצלחה.