מוצאים את דורי, אך לא את הקסם האבוד של פיקסאר

שני פרומקין אמנם נהנתה מהסרט "מוצאים את דורי", ההמשך של "מוצאים את נמו" מ-2003, אך לא מצאה את הקסם שכל כך אפיין את היצירות של פיקסאר בעבר

פיקסאר מנסים לכבוש את שוב ליבנו עם הסרט שמאחד את כל סוגי סביבות המים הידועות בכדור הארץ. האם מוצאים את דורי עומד בסטנדרט ששליטת האנימציה בהוליווד הציבה לעצמה?

בשנה שעברה פיקסאר הזכירו לנו מי היא מלכת האנימציה הבלתי מעורערת, כשחזרו לגדולתם בקול תרועה עם הקול בראש, מופת של אנושיות, מקוריות, ויצירתיות. מיד עלתה תחושה בקרב הקהל האוהד שזה אכן קורה – אחרי כמה שנים מעט אבודות, האולפן ששינה את תולדות האנימציה ולקח אותה למחוזות של ויזואליות חדשנית ונרטיב בוגר, סוף סוף מתחיל תקופת רנסנס. מעט מדי זמן אחרי, מסתמן כי היה מדובר באזעקת שווא. את 2015 כבר חתם הדינוזאור הטוב הטריפי, שכנראה נפל לפיקסאר בין כסאות היוצרים הכשרוניים. למרות עבודת רקעים שנכנסה הישר לפנתאון האנימציה של שנות ה-2000, הדינוזאור פשוט כשל להתגבש כסיפור, וזה מוזר שזה קורה למספרי סיפורים ומפתחי דמויות במעמדם. כעת, ב-2016, לא קיבלנו אפילו נסיון ליצירה מקורית מאליטת האנימציה (האמריקאית), אלא סיקוול לסרט שגם אם אהוב ביותר בקרב הקהל, מעולם לא הוביל את טבלת המורכבות והתחכום הפיקסארית.

שנה אחרי מאורעות מוצאים את נמו, גיבורתנו הכחולה והשכחנית מתחילה בתהליך מצומצם של היזכרות במשפחתה וביתם. כמהה למצוא אותם, היא מחליטה בספונטניות נחושה לצאת למסע חציית האוקיינוס בחזרה לעבר, וחברינו הותיקים, נמו ואביו מרלין, מצטרפים אליה בעל כורחם. פופולארית ככל שהיתה, תפקידה של דורי בנמו היה להיות הסיידקיק שמלווה את הסרט כאתנחתא קומית. עכשיו פיקסאר החליטו לקדם את דורי לתפקיד הפרוטגוניסטית, כך שעליה להיות העוגן הרגשי של הסיפור כשהיא מתקיימת בחוסר ודאות על מקום הימצאה או מי נמצא סביבה. בהתחשב במשימה הנרטיבית הלא פשוטה הזו, הסרט מצליח לזרום, תרתי משמע, במידה כמעט מפליאה. ההרפתקה המימית אוחזת בקהל שלה ולא משעממת לרגע, גם כשהיא כן מתפזרת או מגזימה מדי, רבות תודות לעבודת הדיבוב מחממת הלב של הקאסט המרשים.

אלן דגנ׳רס חוזרת לתרום את קולה התמים לדורי ואלברט ברוקס חוזר כמרלין הלחוץ וטוב הלב. אליהם מצטרפים קייטלין אולסון (די מפילידלפיה זורחת) כדסטיני, כרישה-לוויתנית קצרת ראייה; טיי בארל (פיל דאנפי ממשפחה מודרנית), המדובב המנוסה בעל גוון הקול הייחודי, כביילי הלבנתן; ודיאן קיטון ויוג׳ין לוי כהוריה של דורי. אך דעת הקונצנזוס תקבע ללא עוררין, שמעל כולם בלט אד אוניל (משפחה מודרנית, נשואים פלוס) בתפקיד האנק, התמנון הבודד. האנק מזכיר יוצא-צבא ותיק טוב לב וקשוח, שמתנהג כאילו הוא כבר ויתר על העולם, אבל העולם לא ויתר עליו, ובטח שלא דורי (כשהיא מצליחה לזכור את קיומו).

אך ההפתעות בגזרת הקאסט של מוצאים את דורי טרם הסתיימו. סביר להניח שתמיד תהיתם מה היה קורה אם ג׳ימי מקנאלטי (דומיניק ווסט) וסטרינגר בל (אידריס אלבה), שעמדו כנגד משני צדי המטבע של הסמויה, היו למעשה שני אריות-ים חברים החולקים סלע למחייתם?וכשמוסיפים למיקס הזה אריה-ים נוסף, איטי וקריפי למדי, מתקבלת מחווה או קריצה קטנה לשלושת הצבועים האגדיים ממלך האריות. אותה המחווה, משעשעת ככל שתהיה, דווקא הבליטה עבורי את הפער. ההומור של מוצאים את דורי הוא פקטור חשוב במה שמחזיק אותו בצפייה הראשונית, אך הוא לא מתקרב לעידון והאלגנטיות ששוכנים בפסגת היצירות של פיקסאר ודיסני, ולעתים תואם יותר את חוסר-הנצחיות שבהומור הדרימוורקסי.

החלק המרענן בסיפור – הוא אינו מנצל את הפלטפורמה כדי להציג את בני האדם כיצורים מרושעים שלא מצליחים לחיות בהרמוניה עם הטבע, או משמידים כל דבר טוב שהם נוגעים בו (ע״ע וולE). גיבורנו הימיים מוצאים את עצמם במכון לחקר תת-ימי, המתפקד כמרכז לשיקום דגים והצגתם לראווה, ובו אנחנו נחשפים לסביבות חיים לא פחות מקסימות ויזואלית מאלו שבקרקעית האוקיינוס. אנחנו לא רואים דגים מדוכאים בשבי, ולא רואים בני אדם המנסים לנצל את הטבע לטובתם ולרעתו. נראה כי כל אחד עושה את התפקיד שלו בעולם בשלווה יחסית, מלבד סצנה אחת שמעט מזכירה את האימה מחדרו של סיד בצעצוע של סיפור.

ככל שהסרט מתקדם, המאולצות הנרטיבית די מתרחבת והרגשת האמינות של העולם הפנימי שנוצר בנמו מתפרקת. נראה כי אנדרו סטנטון, מבכירי האשפים בפיקסאר, שחזר לכתוב ולביים את ההמשך לסרטו, שם לעצמו אתגר – לבדוק בכמה סוגי תכולות מים הוא יוכל להשתמש בסרטו בכל מחיר. החל מסוגי זרמים שונים באוקיינוס, ועד לאגם, קערה, אקווריום, דלי ועוד. בשלב לא מאוחר התזוזה הבין-מיכלית ממצה את עצמה, כמו גם שימוש יתר בפלאשבקים לעברה של דורי. בייבי-דורי היא אמנם התגלמותה של המתיקות, אבל זכרונות העבר לא נבנים בצורה מעשירה או מרתקת במיוחד, וחוזרים על עצמם יותר מדי, כאילו דורי עצמה סייעה בכתיבת התסריט. חוסר הגיבוש העלילתי מתבטא גם ביכולתה של דורי בהחזקת מידע, שאין לה רצף המשכי או חוקיות מסויימת. לפעמים היא שוכחת מי עומד מולה בתוך מספר שניות ולפעמים היא שומרת על זכרון במשך סיקוונס שלם, בהתאם למתי נדרשת הלצה ומתי הזמן לקידום נרטיבי.

בסופו של דבר, מוצאים את דורי הוא סרט לכל המשפחה מהנה ומבדר, אבל לא מפסגות הנרטיב, האנימציה או ההומור של פיקסאר, ואף מרגיש מעט אנטי-קליימטי. ובכל זאת, נזכור שגם כאשר פיקסאר שוקעים הם עדיין שומרים את הראש מעל המים יותר מהמתחרים. מומלץ לתפוס את דורי בבתי הקולנוע בעיקר בשביל הסרט הקצר שהוקרן לפניו, פייפר. אלן ברילרו יצר את הסרט שובה הלב והאופטימי הזה, ואדריאן בלו מקינג קרימזון העניק לו את הפסקול. פייפר היא גוזלית (ממשפחת החרטומניים) עם פחד מגלי הים הסוערים ומהעולם הלא-ודאי שם בחוץ. אמה של פייפר מעודדת אותה ללמוד להאכיל את עצמה בצורה עצמאית, ולחיות בהרמוניה על החוף. האנימציה עוצרת נשימה ביופי המרגיע והדיוק הריאליסטי, עד לרמת גרגר החול הקטן ביותר. למעשה, בשש הדקות האלו עוצמת הרגשות הפיקסאריים יעלו לכם לפני השטח (והעיניים) יותר מכל השעה וחצי שיגיעו אחרי. כשאני חושבת על פיקסאר, אני חושבת על פיקסאר של פייפר.

תגובות

In this article

נגישות