סרטי המשך הם תמיד סוג של בעיה, ואפילו לדבר על זה זו כבר קלישאה. לא מעט סרטים כושלים בסרט ההמשך שלו, אותו הם מנסים לעשות גדול יותר, עמוס יותר ופשוט "יותר". בהרבה מקרים, היותר הזה הוא בסופו של דבר הגורם העיקרי לבעיות של סרטי המשך, וגם דדפול 2, ולמרות שאני מחבב אותו עד מאוד, לא חף מהבעיות האלה.
נדמה שאחרי הסיום של הסרט הראשון, החיים של וויד וילסון (ריאן ריינולדס) אמורים להיות מסודרים. הוא נחשב לגיבור, הוא חזר אל אהובתו ונסה (מורנה בקריין), היא מקבלת אותו כמו שהוא והעתיד נראה מבטיח. אבל כמובן שעתיד מבטיח הוא לא ממש כר פורה לסרט המשך, אבל לא נעשה לכם ספוילרים לסרט ורק נספר שבמהלכו וייד מנסה להגן על מוטנט צעיר בגיל ההתבגרות בשם ראסל (ג'וליאן דניסון) מפני קייבל (ג'וש ברולין), לוחם קיברנטי מהעתיד שמנסה להרוג אותו, כשוילסון מגייס לצידו את חבורת האקס פורס שכוללת את המוטנטנים דומינו (זאזי ביטס) ברת המזל, בדלאם (טרי קרוז), שאטרסטאר (לואיס טאן) ואפילו קולוסוס (סטפאן קלפיצ'יק) ונגהסוניק טינג' וורהד (בריאנה הילדרבראנד) האהובים מהסרט הראשון חוזרים גם הפעם.
על פניו, מדובר בכל מה שהסרט צריך כדי להצליח. גיבורים ותיקים וחדשים, שחקן חיזוק מעולה בדמות ג'וש ברולין, תקציב גבוה יותר ויד חופשית שקיבלו הבמאי דייויד ליית' (ג'ון וויק) וריאן ריינולדס בעקבות הצלחת הסרט הראשון. ודדפול 2 הוא אכן, כנדרש, "יותר". יש בו יותר בדיחות, יותר אקשן, יותר דמויות, יותר דם, יותר בדיחות-מטא ויותר דופינדר, נהג המונית. אבל איפשהו בתוך כל היותר הזה, הסרט לפעמים שוכח שהוא גם אמור להיות סרט, עם סיפור, מבנה ושלוש מערכות.
לא פעם, דדפול 2 מרגיש כמו אוסף של קטעי סקצ'ים בסגנון סאטרדיי נייט לייב, שנאספו קצת בשלומיאליות לסרט אחד. העלילה של הסרט קופצת ממקום למקום ומהתרחשות להתרחשות באופן שמרגיש לא פעם רנדומלי (שוב, לפרט על המקומות או השינויים בעלילה ייחשב ספויילר, אז אני משאיר את הפרטים מעורפלים יחסית) ואחד הדברים החשובים ביותר בכל סרט, התפתחות אמיתית של הדמויות, נזנח הצידה. המסע שדדפול עבר בסרט הראשון הפך אותו לדמות עמוקה ומורכבת (יחסית) אבל בסרט הזה לא ממש מרגיש שיש לו לאן להתפתח. ראסל, הבחור הצעיר, מרגיש כמעט לאורך כל הסרט כמו סטראוטיפ של מתבגר כועס ועצבני עם בעיות משקל, ואף פעם לא ממש ברור למה דדפול בכלל מעונין לעזור ולהגן על פקעת העצבים המעצבנת הזו.
קייבל הוא אולי הדמות שסובלת באופן הכי קשה מהבעיה הזו. ג'וש ברולין הוא שחקן נהדר, ועצם הנוכחות שלו מקנה לדמות כוח ופאתוס, אבל גם בסוף הסרט, אנחנו לא ממש יודעים מי זה קייבל. מה הוא עושה בחיים, מה עבר עליו, איך הגיע להיות מה שהוא וחוץ מכמה פרטים בסיסיים והכרחים, אם לא קראתם את ספרי הקומיקס, לא ממש תבינו מה הסיפור שלו, ולמה הוא מקבל את ההחלטות שהוא מקבל (החלטה אחת שלו בסופו של הסרט נשארת תמוהה לגמרי וכמו שריינולדס אומר לא מעט פעמים בסרט, מרגישה כמו תסריטאות עצלה).
החולשה של בניית הדמות של קייבל מורגשת במיוחד לאור הקרבה של היציאה לאקרנים של דדפול לזו של הנוקמים: מלחמת האינסוף, שבה ברולין, שוב הוא, מגלם את טאנוס, ה"רע" של הסרט, ושם הדמות שלו עגולה, מנומקת, ואפשר אפילו, לעיתים, להזדהות איתה. נכון שבמקרה הזה מדובר בדמות שהסרט כולו סובב סביבה, ועדיין, קייבל מרגיש כמו חייל חסר אופי מול טאנוס, וקשה להימנע מההשוואה הזו כשברולין מגלם את שתי הדמויות בהפרש קצר כל כך.
אם זה נשמע כאילו יש לי רק דברים רעים להגיד על דדפול 2, אז רחוק מכך. ריינולדס במיטבו בסרט הזה, ונראה שהוא גם נהנה וגם יודע בדיוק מה הוא עושה. כמעט כל הבדיחות קולעות וקשה שלא להתפקע מצחוק, במיוחד אלו בהן דדפול צולף בפרנצ'ייזים מתחרים (למרות שגם הבדיחות האלה בסופו של דבר מרגישות כמו יותר מדי), ולא מעט מקטעי האקשן מהנים במיוחד. גם הפאן סקסואליות של דדפול, שקצת נעלמה מתחת לפני השטח בסרט הראשון, מתגלה פה במלוא הדרה, וריינולדס לא מתבייש להתחיל עם או למזמז את כמעט אף אחד בסרט, ממש כמו בספרי הקומיקס.
גם זאזי ביטס גונבת את ההצגה בכל הסצינות שהיא משתתפת בהן, ואני כבר לגמרי מוכן לסרט סולו שלה שסובב כולו סביב דומינו. יתר שחקני המשנה עושים עבודה לא רעה גם הם, ולא מעט הופעות אורח יצחיקו אתכם או ישאירו אתם פעורי פה, כך שיש למה לצפות (ואל תעזו לפספס את הסצינה באמצע הכתוביות, אולי סצנת הכתוביות הטובה ביותר אי פעם. בסופן של הכתוביות אין כלום, למקרה שתהיתם).
דדפול 2 הוא לא סרט רע בשום מובן, אבל הוא גם לא הפלא שהיה הסרט הראשון. אולי חלק מהקסם של דדפול הראשון היה הראשוניות והתעוזה שלו, שבפעם השניה כבר לא מרגישים חדשניים כל כך. אם כל מה שאתם מצפים לו הוא סרט כיפי, קורע מצחוק, מדמם בטירוף וחסר בושה ומעצורים, הוא ימלא את כל הציפיות שלכם.
תגובות
