אמריקה ידועה במסורת האימה המפוארת שלה, החל בחג ליל כל הקדושים עם הדלעות הנוצצות וכלה במורשת המפותחת של ז׳אנר האימה הקולנועי. הטלוויזיה האמריקאית גם היא כבר התנסתה ויצרה אימה מדוברת לאורך השנים (אלפרד היצ׳קוק מציג, איזור הדמדומים, על–טבעי ועוד), אבל העשור האחרון ראה את פריצת הדרך המיינסטרימית המשמעותית ביותר בקרב האימה הטלוויזיונית. על הקרדיט חתומה אחת מהתופעות התרבותיות הבולטות של העשור, לפחות באמריקה – המתים המהלכים, דרמת אימה המבוססת על קומיקס של רוברט קירקמן מאותו השם, ומשודרת ברשת הכבלים AMC. החל מאוקטובר ועד סוף מרץ (עם חודשיים הפסקה קשים מנשוא באמצע), מדי יום ראשון, מליוני אמריקאים מתכנסים בערב לצפות יחד בסדרה המדממת. התוצאה היא קפיצת המתים המהלכים לראש טבלת הרייטינג, כסדרה הנצפית ביותר בהיסטורית הכבלים האמריקאיים. כן, כולל את משחקי הכס.
בעקבות ההצלחה המטאורית הגיעה, איך לא, סדרת הספין-אוף, שזכתה לשם המתריס אימת המתים המהלכים. כאן יהיה המקום לציין שאין לצפות מסדרה חדשה שתעורר רמת עניין ומעורבות מצד הצופים, כמו סדרה שחתמה לא מזמן את עונתה השישית. ולמרות כי אימת מספקת לרגעים בידור קל ולא מחייב, משהו בה כל כך לא עובד באופן טלוויזיוני בסיסי. כשמגיעים להשוות אותה לסדרת המקור (בואו נדבר בכנות, כולנו משווים) – מסתמן כי למעשה כל אספקט מהותי בהן הפוך מיסודו. כל מה שעובד במתים המהלכים נעשה בצורה הפוכה כמעט ברמה מתמטית, בסדרה שהיתה אמורה לקבל לידיה את לפיד הפרנצ׳ייז ולהרחיב אותו בכבוד הראוי לו.
נרטיב העל – האחד מעוגן היטב והשני מבולבל
כאמור, נרטיב-העל של שתי הסדרות פחות או יותר זהה – קבוצת אנשים מנסה לשרוד בעולם פוסט-אפוקליפטי מאוכלס בזומבים ושלל מטורפים שמנצלים את נפילתה של הציוויליזציה לטובתם, כשכל גבולות המוסר הטשטשו.
בתוך המסגרת הכללית הזו, כל עונה של המתים המהלכים היתה ממוקדת תמונת נרטיב-על ספציפי וייחודי לאותה עונה, גם ברמה הרעיונית. בעונה הראשונה היה זה ביסוס עולם הסדרה דרך נקודת מבטו של ריק הפרוטגוניסט וההסתגלות הראשונית לחיים במצב הישרדות; השניה התמקדה בחווה המנותקת של הרשל כהשלמת שלב הפרידה מהעולם שהיה לפני; השלישית, החיים וההגנה על הכלא, וביטוי התחלת האמונה ברעיון הקמת קהילה חדשה, כשהמלחמה במושל, נבל-העל האנושי הראשון, בטאה את העקרון המהותי של הסדרה – הסכנה האמיתית בעולם היא לא בהכרח הזומבים; וכן הלאה, כך שלכל עונה יש נושא משלה. כל זה לא בא להגיד שהשואוראנר של המתים, סקוט גימפל, לא מוביל את חדר התסריטאים שלו לאיבוד עלילתי לעתים, אבל פרק הפינאלה המבריק של העונה השישית הוכיח שגם בעונות מפוזרות יותר ומגובשות פחות, לסדרה תמיד קיים עוגן של נרטיב-על מחושב.
אימת המתים המהלכים, אם כך, יכלה בקלות לעקוב אחר סגנון הבניה המתוכנן שהופך את המתים לסדרה מרתקת, שיוצרת תחושת מעורבות עוצמתית בקרב הקהל שלה כשהיסודות המוסריים בהם הפרנצ׳ייז עוסק כבר פרוסים לה על שטיח אדום מדם. אבל זה לא הכיוון של סדרת ההמשך, ולמעשה הכיוון שלה עוד לא לחלוטין ברור. טרם שידור פרק הבכורה, אימת יוחצנה כפריקוול שיתמקד בהתפוררות החברה מתחילת האפוקליפסה, לעומת המתים שדילגה על השלב הזה, כשרגע הפתיחה שלה היה התעוררותו של ריק בבית החולים כשבוע לאחר פריצת המגיפה.
אבל אימת המתים המהלכים הטילה את הכדור על זה מבעוד מועד, כי ההתמוטטות האפוקליפטית בעולם של המתים המהלכים מתרחשת מהר ממה שעונה שלמה יכולה להתמקד, בטח שלא סדרה שלמה. אז הפיילוט סיפק מעין הד מעומעם של פלאשבק קצר בנושא, ומשם העונה הראשונה מהר מאוד עברה לענייני האינדיבידואלים הספציפיים וזנחה את ׳החברה והתפרקותה׳. במידה מרגיזה כמעט, הבחירה הזו היתה קשורה גם להיבטים הפקתיים עליהם ארחיב בהמשך. לעונה הראשונה אם כך היתה תזוזה נרטיבית מעיקה בין דרמות משפחתיות טרחניות ותלושות מהמציאות האגרסיבית החדשה של הגיבורים, לבין הצצה שטחית על מאורעות גדולים ברמה ממשלתית-צבאית-רפואית, שמעולם לא זכינו להחשף לעומקם כדי להבין או להנות מהם, כאילו היו טיזר לסדרה אחרת שמתקיימת במקביל.
גם עונתה השניה של אימת המתים המהלכים לא הצליחה לספק נרטיב-על מסודר יותר. כביכול אפשר להגיד שהעונה השניה מתמקדת בלשרוד בלב הים בדרך למקום המבטחים, אבל זה נטול עוגן סאבטקסטי ולא מחזיק מים, תרתי משמע. הגיבורים נמצאים יחד בספינה אחת בלב הים כל העונה, ובכל זאת הסדרה איכשהו הצליחה להתפזר עם העלילה לכל עבר.
הדמויות – קאסט יחודי מול קאסט גנרי
הדמויות של המתים המהלכים הן דמויות קולנועיות, מגוונות, מקוריות, כשכמעט כל דמות בקאסט המרכזי היא בלתי ניתנת להחלפה ומגולמת על ידי שחקן יוצא דופן עם ניואנסים מהפנטים. השחקנים והדמויות הם לב התכנית והדרמה שלה. לעומת זאת, אימת המתים המהלכים סובלת מדמויות גנריות המגולמות על ידי צוות שחקנים לא ייחודיים, לחלקם יש פוטנציאל שנראה כי לא מבויים נכון. באופן מילולי, אין דמות אחת הנחוצה בסדרה ברמה כזו שאם בפרק הבא יהרגו את כל הדמויות הראשיות והמשניות, זה לא ישנה דבר.
מן הסתם, בעידן הטלוויזיוני המזהיר שאנחנו חיים בו כבר אין מקום לדרמה לא-מבוססת דמויות, והבעיה חמורה יותר בז׳אנר שאמור להשאיר אותך מרותק למסך בחרדה לשלום הגיבורים אם הגיבורים מראש לא מעוררים בך עניין או סימפטיה. אם AMC מתכננים להמשיך עם הסדרה הזו למספר עונות זהה לשל סדרת המקור, הם יצטרכו לעשות בדק בית רציני בנוגע לכתיבת הדמויות שלהם וללהק כמה שחקני מפתח חדשים.
כשמעדיפים את מקסיקו משיקולי תקציב
הפקת המתים המהלכים מתנהלת בלוקיישן ביערות ג׳ורג׳יה, ובאופן נדיר ביותר, הסדרה מצטלמת ב2-3 מצלמות (לפי הצורך של כל סצנה) פילם של 16 מ״מ. המראה הגרייני הטבעי של הפילם, התאורה מלאת העומק, הליהוקים המוקפדים, העמדת השחקנים המורכבת והאותנטיות של הלוקיישנים הופכים את המתים לסדרה הכי קולנועית בטלוויזיה, או לפחות לאחת מהן. אימת התנתקה כמעט לחלוטין מהשפה הטלויזיונית (הקולנועית) של המתים, וזו לכשעצמה יכולה להיות החלטה נכונה, אבל בפועל לסדרה התקבע מראה די גנרי ולא מפותח. אם המתים נותנת לקהל להרגיש את המרחבים של ג׳ורג׳יה, ולאן הדמויות נעות, אימת שומרת על שוטים מאוד סגורים עם רקע מטושטש, שמקשה עוד יותר להכנס לעולמה.
העונה הראשונה של אימת המתים המהלכים היתה כאמור אמורה להתמקד בהתפרקות החברה האנושית דרך העיר העצומה והמגוונת, לוס אנג׳לס, אך הפיילוט היה היחיד שצולם ממש בעיר. שאר העונה צולמה בוונקובר, קנדה, משיקולי תקציב כי אל.איי עיר יקרה. זה השפיע על המראה של הסדרה כולה, כמו כן על הנרטיב שלה. במקום להמשיך לפתח את הנושא של הכאוס באל.איי כפי שהובטח, הסדרה עברה להתמקד ברחוב אחד קטן למדי בו הדמויות מתגוררות, בלי שום מאפיינים הייחודים לקליפורניה. בעונה השניה ההפקה עברה לבאחה קליפורניה, מדינה במקסיקו. מראה הים שנמצא תמיד ברקע בהחלט הוסיף גוון מעניין, אבל טרם נעשה איתו משהו מקורי במיוחד.
המתים המהלכים עצמם!
אז שתי הסדרות מכילות בשמן את צמד המלים ׳המתים׳ ו׳המהלכים׳, כשהמתים המהלכים הרגילה אותנו לאיכות זומבים חסרת תקדים. על הזומבים אחראי לא אחר מאשף האימה, גרג ניקוטרו, שהוא גם מפיק-על של הסדרה. ניקוטרו בוחר את השחקנים שיגלמו את הזומבים בקפידה דקדקנית, והם עוברים סדנא בבית הספר לזומבים שלו (זה דבר אמיתי), כדי שיצליחו להעביר על גבי המסך את בן האנוש האבוד שמבעד למפלצת. בנוסף, מדי פרק אנחנו זוכים לראות מהלך אחד מושקע במיוחד כמו שלדים של זומבים במים, זומבי שתקוע לו עץ באמצע הגוף, זומבים כרפרנסים לסרטי אימה ידועים וכו׳. כל זה פשוט לא קיים באימת, שהזומבים שלה עדיין מאוד ׳טריים׳, ולא מסקרן להסתכל עליהם, כך שגם בבחינת האימה נטו לא קורה בסדרה כרגע יותר מדי.
השם (לא ה-שם)
להוסיף לשם של הסדרה את המילה "אימת" לא תרם כלום. זה מגוחך ובאמת שאין צורך להרחיב מעבר לכך.
כל האספקטים השונים האלו יוצרים במתים המהלכים חווית צפיה ייחודית, שמשאירה מליוני אנשים מסביב לעולם מרותקים למסך בחרדה לדמויות וסקרנות למה יקרה הלאה, תוך כדי הנאה מאיכות ההפקה. אימת המתים המהלכים כאמור מתנהלת כמעט באופן הפוך, ולכן לא מצליחה לייצר חווית צפיה מהודקת עבור הקהל. ובואו נזכור שאי אפשר להטיל את זה נטו על היותה סדרת המשך, שכן AMC בעצמם כבר הוכיחו שספין אוף יכול להמציא את עצמו מחדש, עם איזון טוב בין חיבור וניתוק לסדרת המקור, כמו שסמוך על סול הנפלאה עשתה אחרי שובר שורות האגדית.