קובו – אגדה מעוררת השראה על קושי ואנושיות [ביקורת]

שני פרומקין הלכה לראות את "קובו: אגדה של סמוראי" והשתכנעה שגם סרט דל תקציב יחסית וללא מנגנון יח"צ משומן יכול להעניק לצופיו חוויה קסומה

סטודיו לייקה, המתמחים באנימציית סטופ-מושן, הם האחראים לקורוליין, פארנורמן והקופסונים. עבודת האנימציה של הסטודיו תמיד מקורית, יפה למראה וזוכה לביקורות חיוביות ברחבי העולם, אך סרטם הרביעי, קובו: אגדה של סמוראי (תרגום חצוף שמתעלם מהמשמעות המהותית של שמו המקורי – קובו ושני המיתרים), הוא שיא חדש עבור הסטודיו. ביים אותו טראביס נייט, שעבד כאנימטור בכל סרטיהם הקודמים שללייקה, וזוהי עבודת הבימוי הראשונה שלו.

קובו (ארט פרקינסון) הוא ילד צעיר וכשרוני שמעביר את ימיו בטיפול באמו, שעם תחילת הסרט נחבלת בראשה באופן חמור כאשר היא מגנה עליו בגופה בלב הים. כבר ראינו עיסוק רב במוות של הורים או בני זוג בסרטי אנימציה אמריקאים (כולנו יודעים טוב מאוד לאילו רפרנסים אני מתכוונת), אך אם חד הורית בעלת פגיעה מוחית שמנתקת אותה מהמציאות לפרקי זמן ארוכים, ומכריחה את בנה להיות המבוגר האחראי המפרנס והמטפל, הוא נושא בוגר ומורכב אפילו לדרמות בלייב אקשן. לזכותו של הסרט יש לציין שהנושא לא מוצג באופן שמכביד במידה טראגית על העלילה, שמצד אחד נעה בקצב אחיד וסוחף אך מצד שני בהחלט מכבדת את הקושי הטמון בסיטואציה ואת האנושיות שבה. העיסוק הזה מעצים את טוב לבם של האם ובנה, ואת אחת התמות המרכזיות של הסרט הקשורה ביכולת ההקרבה של בני האדם למען בני משפחתם. במהלך הסרט אף נאמר כי זה למעשה מה שהופך את קובו לגיבור, ולא רק יכולות-העל שלו.

למרגלות ההר בו קובו ואמו חיים, שוכן כפר שליו ומלא שמחת חיים, שם קובו הכריזמטי עובד כמספר סיפור בהמשכים לקהל עוקבים מריע ונלהב. הסיפור מומחז על-ידי דפי נייר שקובו שולט בהם באמצעות קסם, כשנגינתו בשמיסן (כלי נגינה יפני) יוצרת מהם דמויות אוריגמי נעות, ובראשן דמות המבוססת על אביו המנוח של קובו, הסמוראי האגדי, הנזו. בכל ערב עם שקיעת השמש, כשקובו נדרש לשוב לביתו, הוא קוטע את הסיפור לתסכולו הרב של הקהל. זו כמו דרכו של הסרט להחמיא על דרך הסיפור הטלוויזיונית הכיפית ומרובת הקליפ-האנגרים, שבסופו של דבר לא מתעלה על הסיפור השלם והיפה הקולנועי ורצף הסיפור האחיד והמלא שלו.

ערב אחד נכפה על קובו לעזוב את ביתו ולצאת למסע מסוכן, בחיפוש אחר שריונו העוצמתי של אביו. בני לווייתו למסע של קובו הם קופה (שרליז ת’רון), אדם-חיפושית-ענק (מת’יו מקונוהיי), ודמות האוריגמי של הנזו, כאילו חבורתנו קורצת לקבוצות גיבורי-העל השולטות בקולנוע, שלפעמים מרוב אקשן ובלאגן קל לשכוח כמה הן מגוונות וקרקסיות. הקופה הממוקדת ומר-חיפושית המבולבל לא חדלים בחילופי הלצות לרגע, בעוד כל אחד שואף רק לטובתו ובטחונו של קובו. האינטרקציה בין השניים ממלאת את המסע בהומור בזמן שקובו ממלא אותו בקסם ההולך וגובר שלו, שמתבטא בניצול ויזואלי מקסימלי של המדיום. זהו סרט מעורר השראה ביופיו, וסגנון אנימציית הסטופ-מושן מתאים לו באווירה ואף בנרטיב, כשקיפולי הנייר הקסומים נראים ממש קמים לתחייה למול עיננו, כי הקהל של קובו הוא למעשה, כמובן, אנחנו.

קובו לא נכנס לדקויות הפרטים בנוגע לעולם בו הוא מתקיים, אלא מתנהל יותר כמו אגדה יפנית שכל אספקט בה הוא סימבולי. וכמו אגדה שתישמר בעולם רק על ידי האנשים שיזכרו אותה על-פי העיקר שלה ויספרו עליה הלאה, כך גם חייהן של הדמויות. כל דמות בסרט מתמודדת עם בעיית זכרון שונה עליה תצטרך להתגבר כדי לקבל משמעות מלאה לקיומה: קובו חי עם החמצת הזכרונות שמעולם לא זכה ליצור כילד עם משפחתו, אמו מנותקת בעל כורחה מזכרונותיה שהולכים ומתערפלים, או האדם-חיפושית שלא יכול לחיות את חייו בעקבות מחיקת זכרונותיו בזדון על-ידי נבלי הסרט – אחיותיה ואביה של אמו של קובו (רייף פיינס), שגזל מקובו עין אחת כשנולד, ושואף להשיג גם את עינו השניה. גם העין מנוצלת כך כסמל לתפישת המציאות כפי שהיא, לעומת אלו העיוורים אליה או מסובבים לה את גבם במכוון. דודותיו של קובו (בדיבוב כפול של רוני מארה) זכו לעיצוב הדמויות המלהיב ביותר, בסרט בו כל דמויותיו מעוצבות במקוריות ומרהיבות עין. פניהן מעוטרות במה שנראה כמו הגרסה היפנית למסיכת גאי פוקס (זו המזוהה עם אנונימוס).

סטודיו לייקה נמצא בשוליים ביחס לאולפנים המובילים, לכן מראש לא היה לקובו סיכוי למשוך תשומת לב גבוהה במיוחד. למרות שהוא לא נופל באיכויותיו מאף סרט אנימציה שיצא השנה, תקציבו היה 60 מיליון דולר בלבד והוא הרוויח לצערי בקושי חצי מזה עד כה. זוטורופוליס המופלא של דיסני למשל עלה 150 מיליון, וההפקה של מוצאים את דורי החביב של פיקסאר עלתה לא פחות מ-200 מיליון. זוטרופוליס הרוויח מעל מיליארד דולר (ביושר), ודורי לא היה רחוק מלחצות את קו המיליארד בעצמו. לעומתם, חייהם הסודיים של חיות המחמד הגנרי, עלה רק 75 מיליון דולר, אבל הרוויח כ-725 מיליון! האחרון נוצר על-ידי חברת אילומיניישן, האמא של כל המיניונים שנמצאת בבעלות אולפני יוניברסל, ולכן היה מגובה תקציבית אחרת לחלוטין מקובו בכל הנוגע להפצה ויח”צ, מה שמשחק בסופו של דבר את התפקיד הגדול ביותר כשמדברים על הקופות.

אני מפצירה בכם – לכו לצפות בקובו בקולנוע! עכשיו באולם הכי קטן הקרוב לביתכם. זהו סרט מדהים בעושרו הרגשי והויזואלי, הזורם בנועם על ידי עבודת דיבוב נהדרת, סיפור מיוחד ומקורי, מוסיקה מרגיעה והמון אנושיות. אל תחמיצו!

תגובות

במאמר זה

נגישות