בנסיון הרחבת היקום הספיידרמני שלהם, סוני מביאים לעולם את סרט הסולו הראשון של ונום – מהדמויות הפופולאריות ביותר של הקומיקס של מארוול. 32 אחוז ברוטן טומאטוז, השמצות מבקרים ברחבי האינטרנט, דעות קהל מגוונות להפליא ושבירת שיאי הכנסות חודש אוקטובר – כך הסרט, שמלכתחילה קיומו התקבל בצורה חלוקה – פתח את הסופ״ש הראשון שלו.
ונום הוא סיפור האוריג׳ין של אדי ברוק, עיתונאי מסן-פרנסיסקו שברגע אחד מכשיל את עצמו בכל תחום אישי ומקצועי בחייו, ומגיע לנקודת שפל אבודה. בנקודה זו – ונום, טפיל חייזרי בעל מניעים מעורפלים, שהכריז על עצמו כלוזר בעולמו שלו, מוצא את ברוק ומחליט כי הוא המארח הלוזר האידיאלי עבורו. מערכת היחסים המתוסבכת הנרקמת בין השניים, כששניהם מגולמים על-ידי טום הארדי, בשינויי אינטונציות קיצוניים, היא זו שמחזיקה את מיטב הבידור שהסרט מספק. אך זה אפילו לא מתקרב להיות מספיק כדי להכריז שונום הוא סרט טוב.
כמעט בלתי ניתן להאמין שמי שביים את ונום הוא רובן פליישר, שמוכר בזכות תכני הזומבים: הסרט הפופולארי זומבילנד (שבדרכו לקבל סיקוול בסוני עם כל הקאסט המקורי) ופרקים של סנטה קלריטה דיאט הכיפית. ונום נעדר מכל סממן של במאי עם טון משעשע או מקורי, ונראה כאילו הופק בגנריות לקראת סוף המילניום הקודם, בכולל מספר אפקטים ויזואלים מהמדרגה האחרונה. כל זה מזכיר מעט את אותן הבעיות של הסיקוול החדש של הטורף, שנכשל כלכלית לחלוטין. ונום עצמו נראה מצויין לרוב, ובסרט משולבים גם אפקטים מתקדמים יותר, אבל הויזואליה הכללית פשוטה להחריד ומשמימה, כמו גם האקשן ברובו.
אך הבעיה המהותית של ונום נעוצה בעוד תסריט בעייתי ומגה-מואץ בז׳אנר, המגיע מאולפנים המנסים להתחקות אחר היקום הקולנועי של מארוול, בחוסר הבנה לגבי מה באמת כל כך עובד שם: ג׳ף פינקר, תסריטאי טלוויזיה מצליח (אלי מקביל, זהות בדויה, אבודים, ועוד), שגם היה בין תסריטאי הבלאגן העונה לשם ספיידרמן המופלא 2 מגלגולו הקודם של ספיידי הקולנועי; סקוט רוזנברג שיחד עם פינקר היה בין תסריטאי הסיקוול המוצלח ביותר של ג׳ומנג׳י משנה שעברה; וקלי מרסל, שכתבה-במשותף את להציל את מר בנקס הקסום, אך גם את חמישים גוונים של אפור המושמץ (ולטענתה, גרסת הסרט הסופית היתה שונה לחלוטין ממה שכתבה).
הסרט מתחיל כאמור במערכת קריסת חייו של אדי, ברצף של סצנות וסיקוונסים לא מתחברים, בעלי דיאלוגים מופרכים, הבעות משחק של מערכוני סאטרדיי נייט לייב, ואיכות העריכה הירודה שנראתה בז׳אנר גיבורי-העל מזה הרבה זמן, היוצרת בעיות המשכיות פנים-סצנות של לא יותר מסרטי סטודנטים. בזמן הזה, ברוק נחשף לקרלטון דרייק, נבל בדמות המדען הרשע המוכר והלא-אהוב, שאין לו שום מקום בנקודה המרשימה אליה סרטי הקומיקס הגיעו, במיוחד לאחר הצגת תאנוס המורכב והמרהיב, רק לפני כחצי שנה. דרייק מגולם על-ידי ריז אחמד, המוחמץ בתפקיד לחלוטין. האג׳נדה שלו לא מורחבת מעט יותר מכך שהוא משום מה בעד שילוב הטפילים החוצניים הבלתי-מזוהים עם בני האדם – לטובת בני האדם, ובמקביל בסתירה מוחלטת, שחייהם של בני האדם הם בכלל כלום עבורו. סתירות מוחלטות הן למעשה מוטיב חוזר בונום.
באשר להארדי, שכבר התנסה בז׳אנר בהזדמנות מוצלחת משמעותית יותר, עם עלייתו של האביר האפל וביין, באופן אירוני – הוא באמת מתפקד כמו שני שחקנים כאן. הארדי נע בין התפרצות הכשרון המוחץ שלו, לבין רגעי משחק מוגזמים ותלושים, שהופכים את ונום לקומדיה אחת גדולה של טעויות, שמפספסת לחלוטין את הפוטנציאל שהיא עצמה יצרה. הסרט מגיע בתזמון משונה לאחר יציאתו של סרט המד״ב משודרג, שמציג נרטיב דומה למדי, רק שבמקרה שלו הגיבור מאוחד עם ישות אנטלגנציה מלאכותית במקומו של חייזר, ובכיכובו של לוגאן מרשל-גרין, שמזכיר את הארדי במיוחד. ההקבלה בין ההופעות של השניים, מצד אחד שמה את מרשל-גרין באור חיובי בצדדים מסויימים, אך בו זמנית מבהירה למה הארדי הוא הכוכב המובהק בין השניים.
עוד בחברי הקאסט נמצאים מישל וויליאמס, זוכת האוסקר הנפלאה, בתפקיד הגרוע בקריירה שלה, בתור אהובת לבו של ברוק; ג׳ני סלייט המוכרת בעיקר מעבודות הדיבוב שלה בזוטופיה וסדרת פה גדול הנטפליקסית, בתור המדענית חסרת אפיון היוצרת קשר עם ברוק כדי לנסות ולעצור את דרייק; וכמובן סטן לי, בעוד קמאו חמוד למדי.
עם כל בעיותיו המצערות של ונום, שיכל להיות סרט מוצלח ואיכותי יותר באופן מהותי – הסרט מצליח כמעט באורח פלא לבנות משהו מעניין ולייצר מספיק אווירה, כך שהסיקוול שלו (שטרם הוכרז) עשוי להיות זה שישכיל לנצל את כל הפוטנציאל שהוטמן.