Uncharted 4 – ההרפתקה האחרונה שלא נשכח

גיא שושן בודק האם Uncharted 4 מהווה פרק סיום ראוי לסדרת המשחקים הפופולרית והאם הגנב האהוב נייתן דרייק באמת התבגר. התשובות בפנים

Uncharted 4: A Thief’s End הוכרז באירוע ההשקה של קונסולת הפלייסטיישן 4 בנובמבר 2013. מאז הרבה תהפוכות עברו על הפקת המשחק – הספיקה איימי הניג, אחת מיוצרות הסדרה, לעזוב את מפתחת המשחק (Naughty Dog) יחד עם ג’סטין ריצ’מונד ששימש כ-Game Director בסדרה מאז הכותר השלישי. את המושכות לפרויקט לקחו ניל דרקמן וברוס סטריילי, אותו צמד שהיה אחראי לאחד המשחקים המעוטרים ביותר אי פעם לפלייסטיישן – The Last of Us. המשחק מאז נכתב מחדש והוכתר כ”הפרק האחרון בסיפורו של ניית’ן דרייק”. כעת, כשהמשחק כבר אצלנו, אפשר להגיד בפה מלא – זהו סיום יותר מראוי לאחת מסדרות המשחקים הגדולות ביותר בהיסטוריה של פלייסטיישן, ובכלל.

A Thief’s End מציג לנו הפעם ניית’ן דרייק “מבויית” – ימי ההרפתקאות והריגושים מאחוריו והוא חי חיים “נורמליים” יחד עם אשתו אלנה, אותה אנו מכירים מהמשחקים הקודמים בסדרה. יום אחד, דמות מעברו של דרייק מופיעה שוב בחייו ובלית ברירה הוא יוצא להרפתקה אחת אחרונה – מצוד אחר אוצרו האבוד של שודד הים הנרי אייברי.

הדבר שמבדיל את Uncharted 4 מקודמיו בסדרה הוא תחושת האמינות בכתיבה שלו. בעוד שבעבר בהחלט נוצר חיבור בין השחקן לדמויות, בכותר זה אנו זוכים לראות אותן חשופות ואנושיות יותר. הפעם הפגמים של דרייק מוארים באור חזק וברור, ולראשונה נדמה שהוא באמת מבין את ההשלכות של מעשיו על היקרים לו מכל. מעבר לפיתוח הדמויות עצמן, גם הקשרים ביניהן מקבלים שכבות נוספות של עומק, עם דיאלוגים איכותיים שברגעים הגבוהים מספקים הומור ומפיחים תחושה אמיתית של הרפתקה בשחקן, וברגעים הנמוכים מעוררים רגש והזדהות עם כל אחת ואחת מהדמויות.

אמינות היא שם המשחק

אמינות בכתיבה היא בהחלט חלק מהותי במכירת עולם המשחק לשחקן, אך גם לפן הויזואלי ולסאונד תפקידים מהותיים בעניין זה. לא הופתעתי לגלות כי בכל הנוגע בפרזנטציה, Naughty Dog שוב מוכיחה את עליונותה בתעשייה. בין אם נבחן את עיצוב הסביבות, שהפעם מרגישות פתוחות ורחבות הרבה יותר, את סצינות האקשן המלהיבות, את עיצוב הדמויות, את הנופים השונים והמרהיבים או את האנימציות – כל חלק בפן הגרפי של Uncharted 4 גורם לכל משחק אחר להיראות מיושן. אך מה שמרשים אפילו יותר מהפרטים הגדולים והברורים היא תשומת הלב לפרטים הקטנים  – כיווץ העיניים של דמויות כאשר הן מתקרבות למקור אור חזק, הפירוט הרב באובייקטים מזעריים, התגובות הפיזיקליות של שיער הדמויות לרוח ולמים ועוד נגיעות רבות אחרות – כל אחד מפרטים אלה לא רק עוזר לעצב וליצור את אחת מחוויות המשחק היפות ביותר אי פעם, אלא גם את אחת מהחוויות האמינות ביותר. והחלק המדהים באמת – המשחק רץ בצורה חלקה לחלוטין.

uncharted-4_drake-surprised

פס הקול של המשחק ועיצוב הסאונד אף הם ללא דופי. המוזיקה, אותה הלחין הנרי ג’קמן (קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים והמשחק Just Cause 3), מתאימה כמו כפפה לאופי המשחק ככלל ולאווירה בכל סצינה וסצינה בפרט. בשלבים מסוימים הרגשתי שהיא מעצימה את קטעי הפעולה באופן משמעותי, ומנגד היא גם יודעת להדגיש את היופי בעולם המשחק ואת הרגשות שהעלילה מעוררת בזמנים הנכונים. יש לציין לשבח גם את צוות השחקנים, שהעניקו לכל דמות אופי ייחודי עם ניואנסים שונים בלכידת התנועה ובדיבוב.

אלמנט החקירה מאתגר, הפאזלים לא

הבעיה המשמעותית היחידה במשחק, לטעמי, היא שקטעי הפאזל בו פשוטים מדי. בעוד שבמשחקים הקודמים נדרשתי להפעיל חשיבה, ב-Uncharted 4 לא הייתה ולו חידה אחת שגרמה לי לגרד את הקרקפת. להפך – את הפתרונות למרבית החידות הבנתי תוך שניות בודדות, וכל שנותר היה לעשות זה את העבודה השחורה שבהוצאת הפתרון לפועל. יתכן כי בסטודיו הרגישו שהחידות במשחקים הקודמים תקעו לעתים את השחקנים קצת יותר מהרצוי, אך בעיניי חלק זה הפך לטיפה יותר מדי פשוט.

אך אל דאגה – למעט הפאזלים, המשחקיות בכותר הרביעי בסדרה היא הטובה ביותר בסדרה עד כה. הדגש על חקירה ותנועה בעולם תוך דילול כמות הקרבות ניכר הפעם, מה שלדעתי היה צעד נכון, משום שהקרבות בכותרים הקודמים תמיד היו בעיניי מעין מכשול שצליחתו זיכתה אותי בהתקדמות עלילתית ובגישה למקומות חדשים אותם אוכל לראות ולחקור. עם זאת, מערכת הלחימה לא קופחה והסביבות, שכאמור מרגישות פתוחות הרבה יותר, כוללות זירות קרב רחבות שיאפשרו לכם לפעול כראות עיניכם. בין אם אתם מעדיפים להסתער על אויבים עם רובים ורימונים ובין אם אתם שחקנים שמעדיפים את הגישה השקטה של התגנבות ונטרול אויבים מבלי להיחשף – Uncharted 4 תמיד יאפשר לכם לבחור. מערכת הירי גם היא מרגישה הדוקה יותר מבעבר, ויחד עם חבל הטיפוס החדש שמאפשר תנועה מהירה ברחבי הזירות מתקבלת מערכת קרב מהנה ביותר.

uncharted-4-screenshot

מצב המשחק מרובה המשתתפים חוזר בכותר הרביעי, עם וריאציות של מצבים סטנדרטיים כמו Team Deathmatch, Capture The Flag (Plunder) ו-Capture (Command). לעומת מצב המשחק לשחקן יחיד, שנעול על קצב רענון של 30 פריימים בשנייה, כאן נעשתה הבחירה החכמה של שנמוך הגרפיקה לטובת נעילת קצב רענון הפריימים על 60 לשנייה – מה שמאפשר אקשן מהיר וחלק יותר. מעט התאכזבתי מהיעדרה של מערכת התקדמות סטנדרטית עם נקודות ניסיון ועליית רמות, אך ישנם אתגרים יומיים, יכולות ורובים חדשים לפתוח וכמות בלתי סבירה של חפצים קוסמטיים לרכוש (בכסף של המשחק או בכסף אמיתי) כך שלחובבי מצב המולטיפלייר יהיו מספיק סיבות לחזור.

לסיכום, Uncharted 4: A Thief’s End הוא כל מה שיכלתי לבקש מהפרק הסופי בסיפורו של ניית’ן דרייק. עם הכתיבה האיכותית, הרמה הטכנית והגרפית שאין שניה לה, המשחקיות המשופרת ולמרות האכזבה הקלה מהחידות הפשוטות במשחק – Naughty Dog סיפקה את הסיום האולטימטיבי להרפתקה הגדולה שהיתה סדרת Uncharted.

תגובות

במאמר זה

נגישות