אקדמיית המטרייה – סדרה מתפקדת למחצה

עיקר הבעיות של "אקדמיית המטרייה" נובעות מהתסריט והעריכה שלה, אך לא הכל שחור ועדיין יש סיכוי שתאהבו אותה אם תבואו מצויידים בהמון, המון סבלנות

אקדמיית המטרייה

לסדרה אקדמיית המטרייה נחשפתי במקרה בעקבות פוסט ממומן בפייסבוק שפרסם אותה (מי אמר שפרסום אינו עובד?). הפרסומת התהדרה באמירה “כזאת משפחה לא מתפקדת של גיבורי על עוד לא ראיתם”. אחרי שסיימתי לצפות בעונה הראשונה הגעתי למסקנה מצערת – לא רק שהמשפחה של אקדמיית המטרייה איננה בדיוק מתפקדת, אלא גם הסדרה עצמה.

אקדמיית המטרייה, אשר מבוססת על קומיקס של ג’ראד ויי והמאייר גבריאל בה שיצא לאור על ידי חברת Dark Horse, מספרת על אירוע חריג בו נולדו 43 תינוקות באופן בלתי מוסבר ביום אחד על אף שהאמהות שלהם לא הפגינו שום סימן מקדים להיריון. שבעה מתוכם אומצו על ידי סר רג’ילנד הארגריבס העשיר כקורח כדי להגשים את חזונו לאמן את אותם ילדים כדי להציל את העולם. אך בחלוף השנים המשפחה התפרקה והילדים פנו בבגרותם איש-איש לדרכו שלו. העלילה מתמקדת במשפחה שאוחדה מחדש כדי לפתור את תעלומת מותו הפתאומי של האב המאמץ.

יש הרבה מאוד בעיות בסדרה הזו ולא בטוח שהיריעה ארוכה מספיק כדי להכיל את כולן. נתחיל מהנפשות הפועלות של הסיפור – במרכז עומדים האחים המאומצים קלאוס (רוברט שיהאן), אליסון (אמי ראבר-לאמפמן), וניה (אלן פייג’), דייגו (דיוויד קאסטנדה), לות’ר (טום הופר) ו”מספר 5″ (איידן גלאאגר). אלה אמורות להיות הדמויות הראשיות, הלב של העלילה, אך לעתים קרובות מדי הרושם שנוצר הוא שאותו לב סובל מבעיית אי-ספיקה שמזיקה לסדרה כולה. הבעיה באה לידי ביטוי בכך שלפחות שלוש מהדמויות המרכזיות משעממות ובעלות תגובות צפויות לחלוטין ב-90 אחוז מהזמן. אם לנקוב בשמות מדובר בדייגו, אליסון ולות’ר, שמקבלים המון זמן מסך בהתחשב שהתרומה שלהם לקידום העלילה היא יחסית נמוכה.

אך יש גם צד שני למטבע. מי שללא ספק מחזיקים את הסדרה על כתפיהם ומונעים מהצופה הממוצע לנטוש אותה באמצע הם קלאוס ומספר 5, שבעקבות האישיות המורכבת (והשרוטה) שלהם מצליחים כל פעם להפתיע מחדש. גם אלן פייג’ מגלמת את וניה בצורה נפלאה ויודעת להעביר לצופה איך מרגישה האחות הנורמלית של המשפחה, שלאורך השנים מפתחת תסביך נחיתות עמוק מול האחים המיוחדים שלה ונושאת עמה מטען רגשי מורכב. קווי העלילה של שלושת הדמויות הללו הם המעניינים ביותר, אך למעט במקרה של וניה משום מה הסדרה מתייחסת לקלאוס ולמספר 5 כדמויות משניות יותר ביחס לשאר. אני בהחלט יכול להבין שקשה מדי לתת זמן מסך שווה לכל דמות, אבל משהו בחלוקה הנוכחית מרגיש פשוט שגוי.

ואם כבר דיברנו על העלילה, בואו נציף בעיה אחרת ממנה הסדרה סובלת – היא נוטה להימרח. אקדמיית המטרייה מורכבת מעשרה פרקים של 55-60 דקות כל אחד, מה שהופך צפייה בכל פרק לארוכה יחסית. אינני יודע האם מסגרת הזמן הזו נקבעה כהוראה מלמעלה או שהיא נובעת מהתסריט, אך התוצאה היא שלוקח יותר מדי זמן עד שקווי העלילה מתקדמים בצורה מספקת. תוסיפו למשוואה את זה שחצי מהדמויות המרכזיות פשוט לא מעניינות כפי שכבר ציינתי, מה שגורם לכך שלעתים הצפייה בסדרה הופכת למתסכלת ולכמעט מרדימה. בתחושה שלי, היה אפשר בקלות לחתוך החוצה 10 דקות מכל פרק כדי מצד אחד להאיץ את קצב התקדמות הדברים ומצד שני לחתוך מזמן המסך של מי שנתפס כמעניין פחות.

מה שאולי מסביר את הכשלים בתסריט של הסדרה הוא זהות האיש שעומד מאחורי העיבוד הטלוויזיוני: ג’רמי סלייטר (Jeremy Slater), שברזומה שלו תמצאו את העיבוד המזעזע של מחברת המוות לנטפליקס; הגיע הזמן שהקודקודים של שירות הסטרימינג הידוע יקחו בעלי מקצוע שמסוגלים להפיק את התוצר הטוב ביותר במקום להסתפק בשמות של יוצרים בינוניים מינוס שהם כבר מכירים, אחרת נמשיך לקבל תוצרים חצי אפויים.

אך לא הכל שחור כאן – נקודה אחת שברצוני כן לציין לטובה היא פס הקול של הסדרה. מי שאחראי על הסאונד הוא המלחין ג’ף רוסו (Jeff Russo), שבין היתר גם עומד מאחורי פס הקול של סטאר טרק: דיסקברי. פס הקול של אקדמיית המטרייה הוא נהדר ויודע בדיוק מתי לשלב את השירים והמנגינות הנכונים כמו כפפה ליד. פשוט תענוג לאוזן.

לסיכום, אם אתם מתכוונים לצפות באקדמיית המטרייה עדיף שתעשו זאת במנות מדודות ואל תצפו ליותר מדי. אם אתם שואפים לבינג’ מומלץ שתצטיידו בהרבה מאוד סבלנות ובכוס קפה, אולי אפילו שתיים ליתר ביטחון. ובכל מקרה, כדאי שהאדם שעומד מאחורי היצירה הזו יחזור לאקדמיה לקולנוע לקורס ריענון.

תגובות

במאמר זה

נגישות