טומב ריידר הוא הנסיון ההוליוודי החדש לעבד לקולנוע את משחק המחשב פופולארי, אך אין באמת חדש תחת השמש – והתוצאה ידועה מראש. אולי אפשר להגיד שהחידוש שהריבוט של טומב ריידר מביא איתו הוא שהוא לא גרוע במובנים הקאמפיים המוגזמים שהתרגלנו אליהם מהעיבודים הקודמים, אלא חמור מכך: הוא גרוע במובן שהוא משמים.
הריבוט שעלה לבתי הקולנוע בסופ״ש האחרון הולך בעקבות הריבוט של המשחק עצמו מ-2013, שהציג את לארה קרופט האייקונית בגרסא צעירה יותר ומינית פחות. זוכת האוסקר, אליסיה ויקינדר (הנערה הדנית), היא זו שמגלמת את לארה החדשה, כשנוכחותה של אנג׳לינה ג׳ולי בתפקיד בשני העיבודים הקולנועיים הראשונים מתחילת המילניום ממשיכה להדהד בעוצמה בתרבות הפופ. ויקינדר פותחת את הסרט עם אנרגיות וכריזמה מרעננות, בסצנות היכרות אקסטרה–תזזיתיות, המציגות את לארה כבחורה צעירה העוסקת באגרוף ורכיבה אקסטרימית על אופניים. אך כשמתחילה ההרפתקאה הטומב–ריידרית עצמה – כל זה צונח לתהום, וויקינדר נכנסת למוד עוד יותר רובוטי מאשר הפגינה באקס מכינה, הסרט בו התגלתה, ובו באמת גלמה רובוטית. לארה ממשיכה לרוץ במהירות ללא עצירות במשך 118 הדקות של טומב ריידר, בעוד פיתוח הדמות שלה חדל עוד לפני שממש התחיל.
למעשה, מהרגע בו לארה חושפת את ההיסטוריה של אביה המולטי–מליונר (המגולם על–ידי דומיניק ווסט, לנצח מקנולטי מהסמויה) והרפתקאותיו החידתיות – ההגיון הנרטיבי נזרק החוצה, ואיתו כל מאורע שיכול היה להיות מעניין או מבדר. במקביל לכך, טומב ריידר משום מה לוקח את עצמו ואת עלילתו השטוחה והבלתי–סבירה ברצינות תהומית, כשאפשר לספור את כמות הבדיחות באצבע אחת (כן, לא יד אחת, אצבע אחת, וכמובן שאותה בדיחה מגיעה מכיוונו של ״הבחור השחור״, שאפילו לא טרחו להעניק לו שם). אם כבר הסרט מחליט להיות אקשן טהור של אינספור ריצות ושל יכולתה העל–טבעית של לארה לצאת ללא פגע מאינספור סיטואציות קטסטרופליות – לפחות הוא היה עושה את זה עם מודעות עצמית משעשעת, כמו שג׳ומנגי החדש הצליח לעשות כל כך היטב (ולא סתם האחרון הכניס קרוב למליארד דולר בקופות), ואז גם ניתן להתעלם בקלות מחוסר האמינות קולנועית.
https://www.youtube.com/watch?v=7LlWd7HP_bc
במקום להתמקד בקולנועיות, טומב ריידר שואף לדמות את החוויה ממשחק המחשב, אך קולנוע לא יכול לדמות חוויה בה הצופה הוא למעשה המשתמש, שכן לצופה אין שום יכולת שליטה על מעשיה של גיבורתו הקולנועית, בניגוד לגיבורתו הממוחשבת. אם הסרט היה משלב את ההידמות הזו בתוך יצירה קולנועית שעומדת בפני עצמה עם נרטיב ודמויות מלאים – זה היה יכול לעבוד היטב ואף להיות מסעיר עבור הקהל חובב האקשן, אבל כאמור, זה לא המצב של הריבוט הזה, במיוחד כשמצופה מן הקולנוע לתת אפקטי CGI נעלים ויוקרתיים יותר מהמקבילה במשחקי המחשב, וגם באספקט הזה טומב ריידר מועד. אפילו במסגרת החידות הטמונות בפרנצ׳ייז של טומב ריידר, לא השכילו לגרום לקהל להרגיש אקטיבי: במהלך הסרט, ניתן לספור גם את החידות שהוצגו בפנינו במלואן על אצבע אחת בלבד, ובכל שאר המקרים לארה ושותפיה נראים שוקדים על פתרונות שדורשים מהם לסובב חפצים במעגלים אחורה וקדימה ללא פשר, כשהקהל ואיכות התסריט נשארים בערפל.
במידה מסויימת, טומב ריידר הוא לא הטומב ריידר של 2018, אלא יותר מתיישב בקטגוריית ״המומיה עם טום קרוז משנה שעברה״ של 2018, כשבאופן אולי לא צפוי – הייתי מגנה על המומיה קודם. בדיוק כמו הבלאגן הארכיאולוגי שלארה הכניסה את עצמה לתוכו, המומיה הציג הרפתקאה דומה הקשורה בסרקופג׳ מבודד שמכיל אישה מקוללת כסכנה לאנושות כולה, ודמויות גנריות מסביב שמנסות לנצל את המצב או למנוע אותו בכל אמצעי אפשרי, כולל כמובן ארגוני–ענק הפועלים בצללים. אך בניגוד לדרך בה מרבית הצופים והמבקרים קיבלו את המומיה, אני ראיתי אותו במלוא המודעות העצמית המבודחת שלו, כשקרוז משתעשע עם דמותו של ניק מורטון, בקו הדק שבין הגיבור האידיאלי האמיץ ללא–יוצלח עם הנטיה להסתבך (בדומה לדמות המצויינת שלו בקצה המחר). בכל מקרה, לכל המעט ניתן לאפיין את קרוז כמורטון, וזה כבר יותר ממה שאפשר להגיד על לארה של ויקינדר וכשרונה המוכח המבוזבז.
בקופות כבר מתריעים שטומב ריידר החדש ככל הנראה לא יצליח להוריד את הפנתר השחור של מארוול ודיסני מכס מלכות טבלת הרווחים הצפון–אמריקאיים, כסרט הראשון מאז טיטאניק שיתפוס את הטופ במשך חמישה סופי שבוע ברציפות. ובהחלט, הקהל השכיל בבחירתו לתת צפיה חוזרת בפנתר השחור, במיוחד לקראת הנוקמים: מלחמת האינסוף שיגיע אלינו בסוף אפריל, במקום להשקיע שעתיים לא מהנות במיוחד בטומב ריידר.
תגובות
