תור: ראגנארוק – שעתיים של בידור אינטרגלקטי בלתי פוסק

מארוול חוזרים למסך הגדול עם החלק ה-17(!) ביקום הקולנועי שלהם, ובסרט שחותם את הטרילוגיה הפרטית של אל הרעם תור. עם אנסמבל שחקנים לא–מהעולם–הזה, תור: ראגנארוק הוא כיף טהור ומודע לעצמו, ארוז בתוך הרפתקה אינטרגלקטית טריפית ומצחיקה.

לכבוד המאורע החגיגי, מארוול ומפיק–העל קווין פייגי ליהקו לכסא הבימוי את טייקה וואטיטי הניו–זילנדי. וואטיטי נודע בעבור קומדית האימה המוקומנטרית, What We Do in the Shadows, אבל הסרט שבאמת מבהיר את כישוריו הקומיים ויכולתיו בבניית דמויות וניואנסים מרגשים הוא המצוד אחר אנשי הבר. וואטיטי הובא לרענן את הפרנצ׳ייז של תור, לאחר ששני סרטיו הראשונים של אל הרעם (שאני באופן אישי מחבבת) נחשבו כחוליה החלשה של ה-MCU, ואכן כך וואטיטי עשה. אגב, ראוי לציון: תור: העולם האפל הכניס כמעט 650 מליון דולר בבוקס אופיס הבינ״ל, אז אנחנו מדברים כאן על מונחי חוליה חלשה באופן יחסי בהקשר מארוול–דיסני בלבד.

וואטיטי הופך את דמותו של תור לאיזור נוחות רחב יותר מאשר מה שהיה לכריס המסוורת׳ לתמרן בתוכו עד היום, בחיבור ישיר להפגנת כישורי הומור המדוייקים של המסוורת׳ במכסחות השדים. תור של הקומיקס הוא דרמטי ורציני בטון שלא תואם את חזון ה-MCU, ומארוול–קולנוע התקשו למצוא את הייצוג האידיאלי שלו אליו הקהל הרחב יתחבר אל החייזר–אל המושלם מדי והמנותק מדי. התשובה בראגנארוק היתה פשוט להפוך אותו לסמי–פארודיה על מי שהיה עד כה. זה מבדר להפליא, ולכן באמת עובד בעיקר אם מגיעים לסרט בקבלה מלאה שאנחנו בראש ובראשונה מדברים פה על קומדיה. כדי לאזן את זה ולא להפוך את תור עצמו לבדיחה – תור סוף סוף זוכה להוכיח לנו את מלוא עוצמתו המבריקה (pun intended) והבלתי-מנוצחת.

זהירות, ספויילרים:

ראגנארוק היא נבואה על חורבן אסגארד, עולמו היפיפיה של תור. ז׳אנר גיבורי–העל (גם במקורות הקומיקס) נוטה לחטוא בגישה הזו שכל עוד לא מדובר בכדה״א – לא נורא שעולם כלשהו יושמד כליל. הסנטימנטליות כאילו מוקטנת ב-80 אחוז ברגע שלא מדובר על ביתה של האנושות. וסנטימנטליות כאמור באופן כללי לא מתיימרת לרגע לעגן את תור: ראגנארוק, שהלך צעד אחד רחוק יותר מהקומדיה–המוחלטת הראשונה של מארוול, שומרי הגלקסיה. אם בשומרי הגלקסיה צחקנו לכל אורך הדרך, ואז הזלנו דמעה כשגרוט הצהיר ״We are Groot״, והקריב את עצמו למען חבריו החדשים – בראגנארוק אודין בכבודו ובעצמו נשאב פתאום לאוויר כאבק קוסמי, ואפילו שני בניו לא מבזבזים זמן עם תגובה רגשית כלשהי על מותו – אז בטח שגם אנחנו כחברי הקהל לא.

כדי לרדת לשורש העניין מספיק לקרוא את הציוץ הבא של וואטיטי, בו הוא מגיב למעריץ שמתלונן על הקומדיות של מארוול, ובסרקזם מוחלט מעיד כי ״יש יותר מדי צחוק בחיים האמיתיים מכדי שסרט יהיה כיף״:

Agreed. The world is too hilarious right now. There too much laughter in real life for a movie to be "fun". Down with happiness! https://t.co/vGkMpXezXA

— Taika Waititi (@TaikaWaititi) October 26, 2017

אז ראגנארוק ממש לא מתבייש להיות ״סרט כיף״, וככזה הוא לא מאכזב כמעט באף אספקט. החיבור בין תור לענק הירוק הוא הציוות המצחיק ביותר של ה-MCU אחרי באקי ופאלקון בקפטן אמריקה: מלחמת האזרחים. ברוס באנר נתקע שנתיים בתוך דמות הענק הירוק, ובזמן הזה הוא למד להתנסח לא רע בהתחשב במצבו יוצא הדופן, וה-CGI שלו המשיך להשתפר. יותר מזה – הענק הירוק הפך לגלדיאטור נערץ על–ידי הכוכב סקאר, במקביל לסיפור הקומיקס האהוב Planet Hulk, שמקבל בסרט לא מעט התייחסויות. אחת מהן היא דמותו המאובנת והרגישה של קורג, ששואף ליצור מהפכה. קורג המנומס מגולם בהופעת motion capture על–ידי וואטיטי עצמו, ובהתאם לכך הוא אחד מההיילייטים המשעשעים והמיוחדים ביותר של ראגנארוק. היילייט נוספת היא תסה ת׳ומפסון בתור וואלקירי, עם הרבה ניצוצות של מתח מיני בינה לבין תור, ובתקווה שעוד נראה הרבה ממנה ב-MCU.

טום הידלסטון חוזר כלוקי האייקוני, ולמרות שהוא משחק פה רק תפקיד משני – כל סצנה איתו היא תענוג צרוף, וכל הבעה שלו מזכירה מה הפך אותו לכזו סנסציה בינלאומית עם צאת הנוקמים ב-2012. כפי שהוא מעיד על עצמו, לוקי משנה את האג׳נדה שלו לפי מה שקורה בכל סיטואציה בפני עצמה, אבל איכשהו תמיד מצליח שנמשיך לרצות בטובתו. לא פחות מוצלח מהידלסטון, אנתוני הופקינס נכנס לתפקיד של לוקי (כשהוא מתחזה לאודין) עם הבעות נפלאות משל עצמו. בסיקוונס הזה של ההצגה פרי עטו של לוקי, קיבלנו קאמאו–משולש כשלוק המסוורת׳ (אחיו הגדול של) גילם את תור כדמות חלשה, מאט דיימון(!) גילם את לוקי כגיבור האידיאלי וסאם ניל (פארק היורה) גילם את אודין.

הזווית הפחות מוצלחת של ראגנארוק היא שהוא ממשיך לשמר את בעיית הנבל המארווליסטי, בייחוד לרקע הנוכחות הקסומה של לוקי, שכן מלבדו מארוול–קולנוע עוד לא ייצרו נבל משמעותי נוסף. קייט בלאנשט (גלדריאל משר הטבעות כמובן) היא שחקנית מבריקה ביותר, שיודעת לשלב בין איכות למגניבות בצורה הכי אלגנטית שנראתה על המסך הגדול. אך זה לא מספיק, והלה שוב מסתכמת כנבלית עם הרבה צללית שחורה בעיניים שרוצה להשמיד את העולם כי ככה. מצד שני, ג׳ף גולדבלום (שוב פארק היורה) כ-Grandmaster עושה את העבודה כנבל–משנה עם המניירות הגולדבלומיות האהובות.

ראגנארוק ניצב בטופ רשימת הסרטים המסחררים ביותר למראה שמארוול הוציאו עד היום. סיקוונס אחר סיקוונס, הויזואליה האקסטרווגנזית של וואטיטי מוצאת וממציאה שילובי צבעים היסטריים. זו לא תהיה הפתעה אם מחלקות התלבושות, השיער והאיפור של הסרט יככבו באוסקר הקרוב (במיוחד בהתחשב העובדה שיחידת המתאבדים זכה בקטגוריית האיפור בטקס הקודם): גלדיאטורים חלליים, אינספור חייזרים ממינים שונים, מלקטי גרוטאות צבעוניים, וכלמיני ניצבים שנראו כמו הגרסה המגניבה יותר של הפאוור ריינג׳רס. כל דמות שמסתובבת ברחבי המסך מעוצבת ברמות מקוריות ואיכות הראויות לציון, החל מתור עצמו, שקיבל תספורת ראויה מלא אחר מסטן לי, ועד לדמות השולית ביותר של הסרט כולו.

תור: ראגנארוק הוא שעתיים של בידור בלתי פוסק, שאולי היה יכול להיות שלם יותר עם קצת יותר נוכחות של דוקטור סטריינג׳ הקסום והרבה יותר מורכבות בדמות הנבלית. הסרט לא מתנצל על זה שהוא מגיע כדי להצחיק ולשמח, ולמרות שמה שנתון על כף המאזניים שלו כבד מאוד – ראגנארוק דוגל בקלילות מהסוג המופלא שמארוול, בכמעט עשור של עשייה, יודעים לייצר הכי טוב.

תגובות