The Reflection – לא תישא את שם סטן לי לשווא [התרשמות ראשונית]

שיתוף הפעולה בין אמן הקומיקס האייקוני של מארוול, סטן לי, לבין סטודיו Deen היפני בפרוייקט של The Reflection עורר ציפיות גדולות, אך גודל האכזבה בהתאם

סטן לי. אין נפש חיה אחת על אדמת כדור הארץ שאוהבת קומיקס גיבורי-על ואיננה מכירה את שמו, האדם שבזכותו חברת מארוול היא מפלצת הקומיקס האמריקאי שאנחנו מכירים כיום. לכן באופן טבעי הסקרנות ניצתה בי כאשר שמעתי לראשונה על The Reflection, סדרת אנימה על גיבורי-על שהופקה בשיתוף פעולה יוצא דופן בין לי בכבודו ובעצמו לבין סטודיו יפני מקומי.

The Reflection נוצר על ידי חברת ההפקה של סטן לי ועל ידי סטודיו Deen, שהביא לנו את הסדרה הראשונה של מותג Fate ב-2006, שהתפתחה מאז לאוסף סבוך של סדרות וקווי זמן; ואת הסרט של King of Bandit Jing, שהותיקים יותר שבינינו אולי זוכרים את השם בתור אחת מסדרות האנימה הבודדות ששודרו ביס כאשר הרשת החזיקה בזמנו ערוץ ייעודי לתוכן מסוג זה. העלילה מספרת על תופעה מסתורית בשם The Reflection, שיום אחד היכתה בשמים של כל כדור הארץ. כמה שנים מאוחר יותר מתברר כי האנשים המעטים שנפגעו מהתופעה ושרדו אותה פיתחו כוחות על-טבעיים.

באופן טבעי, מאחר וסטן לי חתום על הפרוייקט בצורה כזו או אחרת, הציפיות ממנו היו יחסית גבוהות. בפועל, מתברר כי כגודל הציפיה כך גודל האכזבה. החטא הראשון של The Reflection בולט כבר בסצינת הפתיחה שלה, כאשר היא עוברת על החוק שמכיר כל תסריטאי מתחיל: "אל תספר, תראה". סצינת הפתיחה המדוברת מציגה קבוצת תלמידות יפניות, שבדיעבד רואות בסמארטפון של אחת מהן את אותה תופעה מסתורית בפעולה, כאשר על המסך של הצופה לא מופיע דבר וכל מה שנותר לו להסתמך עליו הוא שהבנות אומרות שקורה משהו רע באמריקה. יותר משעמם מזה באמת שלא יכול להיות.

הבעיה היותר גדולה, אפשר להגיד אפילו ענקית, היא שגם כאשר יש ל-The Reflection מה להראות על המסך הסדרה נכשלת להציג את הדברים באופן מושך. בעיה זו נובעת מסגנון הציור והאנימציה של הסדרה, שרוב הזמן דוגל במינימום אנימציה, מינימום פרטים ומינימום השקעה בציורים. ערכי ההפקה נראים בסיסיים להחריד, ואם הייתה כאן איזו כוונה לייצר תחושה של רטרו היא עושה יותר נזק מתועלת. חצי מהזמן אנחנו מקבלים פריימים סטטיים עם דמויות שנראות כמו בובות בחלון ראווה מאחר שלא טרחו לצייר את תווי הפנים שלהן, בין אם מדובר בניצבים ובין אם בדמויות בולטות יותר. צרמה לי במיוחד סצינה בפרק השלישי בה שתי דמויות סוקרות צילומי אבטחה ומדברות על דמות שמופיעה בהם והחליטו לעקוב אחריה, אבל כל מה שאנחנו רואים זה כתם לא ברור על המסך. דוגמה אחרת שהפריעה לי היא כאשר רואים בדיעבד את תופעת The Reflection בפעולה, וכל מה שרואים בשמים זה צבע ירוק עם כמה צורות בסיסיות של מרובעים מבליחות לרגע פה ושם. אי אפשר בכלל להבין מה לעזאזל רואים: זה ערפל? זו סופת ברקים? סוג של קרינה? והשאלה היותר חשובה: למה אנחנו בכלל צריכים לשבור את הראש כדי להבין מה קורה על המסך?

גם סצינות האקשן, שמאופיינות ביותר תנועה באופן משמעותי, אינן מצילות את The Reflection. בין אם מדובר באגרוף לפרצוף, יריית לייזר, השתגרות ממקום למקום או להבות אש, שום דבר אינו משאיר רושם של ממש על הצופה ובטח שאינו מייצר את אפקט ה"וואו!" כמו בסצינות אקשן של סדרות אנימה רבות אחרות. באמת שהתפלאתי לראות כיצד קרב אווירי ברחבי הטיימס סקוור הופך להיות מעין קרב איגרוף משעמם בין שתי דמויות, שגם ככה אנחנו לא מקבלים עליהן אפילו פיסת מידע אחת לרפואה כדי שנוכל להתחבר אליהן מאחר ואנחנו נזרקים אל זירת הקרב בלי שום הכנה כבר אחרי סצינת הפתיחה.

על הדמויות עצמן אין מה לדון מאחר ולא טורחים להסביר עליהן דבר. ספק אם בכלל תזכרו איך קוראים להן, למעט הבחור בחליפת איירון מן הכחולה שנשמע כמו פרסומת מהלכת למוצרי אפל. ואם כבר הזכרנו את הדמויות, בואו נדבר רגע על העלילה מעבר למסגרת ההתחלתית שלה. מדובר בגיבוב של אלמנטים שראינו כבר מיליון פעם ביצירות אחרות של מארוול: עיתונאית חטטנית? יש. אנשים מקבלים כוחות-על בטעות? יש. דמויות שמסתכלות על העיר מהמרומים על גג בניין גבוה? יש. דגל אמריקאי ברקע? כמובן שיש. ובתוך כל הקשקוש הזה מסתתרת, אולי, איזו עלילה שאיננה מתקדמת כמעט לשום מקום במשך שלושת הפרקים הראשונים, שניים מהם טוחנים למוות את אותן שתי סצינות קרב מכל הכיוונים האפשריים. ובאמת שנשבר לי כבר לשמוע את Sky Show, שיר הרקע של סצינת קרב שחוזרת על עצמה, שלוש פעמים בממוצע בכל פרק.

קשה מאוד להתייחס לסדרה כזו ברצינות, כאשר כל אלמנט בה צועק "אין תקציב" במקרה הטוב או "אנחנו עצלנים" במקרה הרע. ניסיתי לחשוב האם קיימת איזו תכלית אחרת, סמויה מן העין, מאחורי היצירה של The Reflection. האם היא נועדה להכיר לציבור היפני את ז'אנר גיבורי-העל? אני בספק, מאחר ויש בתעשייה כבר כמה סדרות שעוסקות בז'אנר כמו One Punch Man ו-My Hero Academia. אז אולי הסדרה נועדה לעורר סקרנות אצל היפנים לגבי מה שיש למארוול להציע? חיפוש מהיר מגלה שכבר קיימות גרסאות אנימה של כמה מהמותגים שלה כמו בלייד ואקס-מן, מה שהופך את הסדרה למיותרת גם במקרה זה. אז מה כן? אלוהים יודע.

בשורה התחתונה, קשה לי מאוד למצוא סיבות להמשיך לצפות ב-The Reflection, למעט אם ממש בא לכם לשמוע את סטן לי קורא "אקסלסיור!" בסוף כל פרק. עושה רושם שסטודיו Deen חבר אל סטן לי פשוט כי צירוף שמו לפרוייקט יעורר יותר עניין, בעיקר במערב וכראייה לכך עובדה שהטריילר של הפרוייקט הגיע לכנס קומיק קון האחרון. אבל לאור התוצאה המאכזבת, המחשבה שאמן הקומיקס האמריקאי פשוט הפסיד בהתערבות נבזית במיוחד נראית קורצת יותר.

תגובות

במאמר זה

נגישות