מסע בין ז׳אנרים: האורביל – סקירה ראשונית

סת׳ מקפרלן, האיש וה–איש משפחה, נוחת שוב בטלוויזיה כשהוא ממריא בספינת חלל בשם אורביל. מקפרלן מזוהה בעיקר כיוצר קומי, אבל בתום שלושת פרקיה הראשונים של האורביל, שנוצרה בראש ובראשונה כמעין הומאג׳ לסטאר טראק, טרם ניתן להבין אם היא מנסה את מזלה בתחום הפארודיה או שואפת להתקיים כדרמה מד״בית. וזו לא ראשית בעיותיה של הסדרה החדשה.

האורביל מתרחשת 400 שנה בעתיד בו כדה״א הוא חלק מאיחוד אינטר-גלקטי. הסדרה כאמור עוקבת אחר הצוות חוצה–העולמות של ספינת האורביל, בראשותו של הקפטן אד מרסר (מקפרלן), שמלבד השלווה הכללית שלו, אופיו עדיין לא ממש הוגדר. בצוות נמצאת גם קלי, אישתו לשעבר של מרסר, המגולמת על–ידי אדריאן פאליקי הכריזמטית, שידועה כסוכנת בובי/מוקינגבירד מסוכני ש.י.ל.ד (אני עוד ממתינה לפריצתה הקולנועית). אחד הדברים שעובדים הכי טוב באורביל היא הכימיה בין השניים, כזוג גרוש עם מתח מיני ומשקעי עבר מכבידים. עוד בין חברי הצוות האנושיים – ד״ר קלייר הרופאה המבריקה (פני ג׳ונסון ג׳רלד המצויינת, המופע של לארי סנדרס), וגורדון, ההגאי של האורביל וחברו הותיק והנוטה–להסתבכויות של מרסר (סקוט גריימס, איש משפחה).

מקפרלן הצהיר שהסדרה לא תפעל כרצף נרטיבי, וכל פרק יעמוד בפני עצמו – נורת אזהרה שפחות או יותר מבטיחה טלוויזיוניות מיושנת. אך בעידן טלוויזיוני שנשלט על–ידי סדרות איכות מלאות הייפ, המצולמות בקולנועיות לשמה ובוראות דמויות אייקוניות שמככבות בתרבות הפופ – אני חייבת להודות שמדי פעם נחמד להיתקל בסדרות רשת בעלות שאיפות אחרות. זה למשל אחד מהאספקטים שהופכים את ש.י.ל.ד, אם כבר הזכרנו אותה, לסדרה כיפית שקל להיסחף עם הבידור שהיא מציעה. אספקט חשוב נוסף בש.י.ל.ד הוא הדמויות האהובות שלה וכיצד היא משכילה לתפעל את הדינמיקה בינהן.

האורביל, בדומה לש.י.ל.ד, מסוגננת כמו תוכן מוכר שאמור להיות קל לחזור אליו מדי שבוע לפרק נוסף כדי לעקוב אחר הדמויות המקסימות, בין רגעי דרמה לעקיצות הדדיות וחילופי שנינויות. אך בנתיים לא נראה שזה הכיוון אליו הסדרה מצליחה להתקדם, בראש ובראשונה מאחר והיא מעוגנת על–ידי מגוון דמויות די גנריות. הדמויות האנושיות בעלות–פוטנציאל, אבל אלו החוצניות ממש בלתי–זכירות. בין החייזרים ראוי לציין את אייזק מהגזע הלא–ביולוגי ומלאכותי של קיילון-1. אייזיק הוא דמוי רובוט שעיצובו כנראה לקח השראה מרובה מדי מ-K-2SO, הרובוט החכמולוג בעל הלב הטוב מרוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים, בעוד מיקומו בעלילה והתנשאותו מעל הגזעים האחרים – כנראה לקחו השראה מרובה מדי מדמותו האגדית של קוש מבבילון 5 המופתית.

החלטה נרטיבית תמוהה נוספת שמונעת מהאורביל לפעול כמו ש.י.ל.ד היא איך כבר מדי פרק הדמויות נכנסות, מתפצלות ויוצאות מסיטואציות ״שוברות שגרה״ עוד לפני שהספקנו להכיר את חברי הצוות, לפני שהם הספיקו להכיר אחד את השני (כזכור רובם מכירים באורך נרטיבי השווה ערך לשלושה פרקים בודדים), ובמיוחד לפני שנבנתה בסדרה שגרה כלשהי. אותן הסיטואציות לא מסוגלות לעניין ובטח שלא לרגש את הצופה בשלב הזה, אלא רק כשהיחסים כבר יהיו מבוססים היטב, ונלמד כיצד כל דמות מתנהלת ומגיבה לכל מצב.

האורביל היא מסוג תכני המד״ב שבנויים למעשה בדומה לז׳אנר הפנטזיה, כשהעולם כולו מונח בסטינג אחר ממה שאנחנו מכירים, ולצד ומול בני האדם פועלים אינספור זנים וגזעים אינטליגנטים פחות או יותר. על פני הרקע הזה – הסדרה שואפת להציג מטאפורות ביקורתיות לתקופתנו הפוסט–מודרנית, שכנראה כושלות בגלל אותם ערכים פוסט–מודרניים עליהם מקפרלן נשען. אי אפשר להצליח להעביר מסרים איכותיים למשל כנגד שלטון תכניות הריאליטי, כשאתה בוחר להקרין בילדותיות קטעי ריאליטי עכשוויים בסיפור המתרחש בעוד כמעט חצי מילניום. ברגע שבחרת במסלול הפוסט–מודרני הזה, אתה לא יכול לנתק את עצמך ממנו ובטח שלא להתעלות מעליו, ופה המטאפורות קורסות אל תוך עצמן במודעות–עצמית–חסרת–מודעות.

לכן טרם ברור לאיזה ז׳אנר האורביל שייכת. למשך דקות ארוכות הסדרה יכולה להתנהל ברצינות מוחלטת, ואז משום מקום מגיעה בדיחה שמוציאה אותה מהרגע של עצמה הישר למחוזות הפארודיות המוחלטת. הרפרנסים הישירים למאה ה-21 גם הם תורמים לחוסר האחדות, כשמצד אחד מדי כמה סצנות הדמויות עושות אנלוגיות למלחמת הכוכבים או מצטטות את ביונסה, ומהצד השני מכריזים כי רעיונות ״פרימיטיביים״ כמו גני החיות נעלמו מכדה״א מזמן. היה מוטב אם מקפרלן היה מעשיר את העולם שברא באושיות ותכנים תרבותיים מעודכנים לתקופה העתידנית הבדיונית. אך כאמור, העולם הזה של האורביל בנתיים חסר את מה שמתחרותיה הטלוויזיוניות המצליחות מציעות, ובעיקר נעדרת ההכרזה של מה היא באמת רוצה להיות.

תגובות