האמן הגדול מכולם – נוטה לצעוק במקום לשיר [ביקורת]

יו ג'קמן חוזר אל המסך עם "האמן הגדול מכולם" בו הוא מגלם את ברנום, שהמציא את מופעי האנשים החריגים. אבל האם הוא סובל ממתיקות וממשפחתיות יתר שגורמות לו לפספס את הפוטנציאל הגלום בנושא כזה?

האמן הגדול מכולם מכיל בתוכו סתירות פנימיות מרתקות, רובן אף מככבות בשמו. הסתירה הראשונה, ואולי המהותית מכולן, שוכנת בתרגום השם לעברית: בשמו המקורי באנגלית הסרט נקרא The Greatest Showman, כבחירת מלים קפדנית בהתאם לגיבור המבוסס על אדם אמיתי ולאג׳נדת-העל של הסרט, המקדשים את עסקי השעשועים והבידור להמונים. אנחנו לא עוסקים פה (בהכרח) באמן, אלא באדם שבמקצועו, על-פי עדות עצמית, עושה שואו. אותו איש-השואו המדובר הוא פי. טי. ברנום, מייסד הקרקס ברנום וביילי, ששווק כ״ההצגה הגדולה בתבל״ – ושהיה ההשראה לבלוקבאסטר זוכה האוסקר מאותו השם, שביים ססיל בי. דמיל בשנות ה-50.

האמן הגדול מכולם מתאר את עלייתו (ובקושי מרמז על מעידותיו) של ברנום, כשהוא מרים מופעים חיים בכיכובם של אנשים חריגים, בניו יורק של שלהי המאה ה-19. המיוסיקל הקצבי והלא-מגובש לא נצמד לעובדות היסטוריות בכל הנוגע לפרסונה של ברנום, שנודע בעבור המורשת התחמנית שלו, ושוודאי לא שר ורקד יחד עם מושאי מופעיו במציאות – שינוי מובן ביחס למסגרת ז׳אנר שהסרט פועל בו, אך אגרסיבי בתמימות בה הוא מציג את ברנום כטיפוס טהור. מיוסיקלים לרוב עושים את השינויים האלו בלגיטימיות, במיוחד כשהם שואפים להיות מעוררי השראה ומרוממי-נפש, אך במקרה של האמן הגדול מכולם זה אולי מצער יותר: בהחלטתו להיות סרט (הולמרקי) לכל-המשפחה, הממתיק כל גלולה עבור צופיו – הסרט מחמיץ הזדמנויות קולנועיות לויזואליות מרתקת וחוקרת, ובוחר תמיד בבחירה הקלה, או לפחות הרגילה יותר. בהצבת מגוון האנשים השונים והמנודים של החברה בקדמת הבמה כדי לסחוף את הקהל הרחב הסקרן, הסרט אולי מחזיק במהות העסקית שהניעה את ברנום, אך מחמיץ את מהותם של השונים.

יו ג׳קמן, שנפרד מוקדם יותר השנה מתפקידו האייקוני ביותר כוולברין, מגלם את ברנום במלוא האנרגיה והכריזמה שהשחקן מזוהה איתה. ההבטחה הטמונה בשם הסרט המקורי מתקיימת בזכותו הבלעדית של ג׳קמן המולטי-כשרוני, אך גם מובילה לסתירה הפנימית השניה: בניגוד להופעה הגדולה של ג׳קמן עצמו, לסרט נותר להציע לצופיו רק שואו גנרי, לעתים משעמם, וללא ניצוץ של גדולה כלשהי, גם אם מהוקצע להפליא. הבעיה נעוצה כנראה בכך שליהקו לכסא הבמאי את אמן האפקטים הויזואלים, מייקל גרייסי, שלא ביים לפני כן. נאמר כי אולפני פוקס שלחו את ג׳יימס מנגולד, שביים את ג׳קמן בשני סרטי וולברין האחרונים, לפקח על סיום ההפקה שעלתה כ-84 מליון דולר, וכנראה היתה יותר מדי עבור נסיון בימוי ראשון. אולי זו הסיבה שגרייסי הלך על בטוח מדי, וזו כנראה גם הסיבה שסצנות רבות בסרט לא מתחברות, כשהן רצות אחת אחרי השניה בנסיון להעשיר בעוד ועוד מידע דל. בולט במיוחד בהקשר הזה היה הסיקוונס המזורז ששולח את ברנום וחריגיו הישר לארמון הבריטי בלונדון, ולמלכה ויקטוריה (בייצוג צחקקני מביך), ומקפיץ אותם בחזרה לניו יורק חיש מהר, הרחק ממרחבי חלל וזמן שלא נטרחים לשמש תפקיד נרטיבי, או לעגן את הטון והאמינות.

האשמה נתונה גם בידיהם של ג׳ני ביקס (תסריטאית מסקס והעיר הגדולה), שכתבה את הסיפור עליו הסרט מבוסס, ושותפה להרחבת הסיפור לתסריט, ביל קונדון הותיק (שכתב את התסריט העילאי לשיקאגו, וביים את ריבוט הלייב אקשן ליפה והחיה המגה-מצליח). במקרה של קונדון, מדובר כמעט במיסתורין של ממש, כיצד יוצר מוכשר ברמתו לוקח חלק ב-storeytelling כל כך לא אחיד. בארמון, ברנום מספיק לפגוש את ג׳ני לינד, זמרת אופרה שוודית מפורסמת, בגילומה האלגנטי של רבקה פרגסון (מלכה לבנה). זה אספקט חשוב של הסרט, שלכל הפחות לא מזלזל בעוצמתה של מה שנתפש כאמנות הגבוהה, וישנה התייחסות משמעותית גם לכך שלמעשה ביכולתיה לפנות ולרגש רק את אלו שיכולים להרשות לעצמם לשלם, ובניגוד לקהל המגיע למופעים הקרקסיים, הם לא רבים.

האמן הגדול מכולם אגב מנצל בחכמה תחמון אחד מהסוג שברנום היה מעריך, שחוזר ישירות למסורת ז׳אנר המיוסיקל ההוליוודי: פרגסון עצמה לא נמצאת מאחורי הקול המרשים בנאמבר הגדול שלה Never Enough, אלא מדובבת על-ידי הזמרת לורן אלרד. מאחורי פסקול השירים עומדים פאסק ופול, שידועים עבור השירים שכתבו ללה לה לנד, וזכייתם באוסקר עבור שיר הנושא שלו, City of Stars. השניים גם יכתבו שירים חדשים לריבוט הלייב אקשן של אלאדין המיועד ל-2019, יחד עם אלן מנקן, מכותבי השירים המקוריים של קלאסיקת האנימציה. המוסיקה שהצמד ייצרו במקרה של האמן הגדול מכולם פשוטה יותר בבחינה המוסיקלית, אך כזו שיוצרת תחושה מוכרת מיידית, ודוחפת את האווירה קדימה בחוזקה. רוב הנאמברים בנויים כמו שירי פופ עכשוויים, רובם לא מאלו שכובשים את טופ פסגת המצעדים ונזכרים לנצח, אך מככבים ברדיו בנוכחות בולטת לתקופה.

עוד מככבים לצידו של ג׳קמן כדי לכוון את הסרט לקהל הצעיר הם זנדאיה, שמגלמת אמנית טרפז, וזאק אפרון, שהופך לשותפו לעסקים של ברנום. השניים מלאים בכריזמה וחן כשהם לבד, ומחווירים למדי לצידו של ג׳קמן. אחרי הופעתה המוצלחת של זנדאיה מוקדם יותר השנה בספיידרמן: השיבה הביתה, אפשר להגיד שהגיע הזמן שיתנו לה יותר מה לעשות בסרטים. אפרון מהצד השני, זכה לככב פה בדואט המוצלח של הסרט – כשהוא מרקד ושותה עם ג׳קמן בבר. האווירה של האמן הגדול מכולם היא אכן כזו שמעוררת את הדחף לרקוד באנרגטיות מלאת-חיוכים, ולכן הצפייה בו עשויה להיות מהנה. אך בשורה התחתונה, על אף צבעיו הבוהקים, המישור המחשבתי מאחורי המיוסיקל לא איכותי ולא החלטי, כמו המסרים המתנגשים שהוא מנסה לצעוק לעברינו, במקום פשוט לשיר.

תגובות

במאמר זה

נגישות