המקום הלא רע בכלל: המלצה על The Good Place

כשאומרים לי שמייקל שור יצר סדרה חדשה, אני אתן לה צ׳אנס במלוא ההתרגשות, בין אם הביקורות המקדימות מהללות או פושרות (שור עדיין לא נתקל בביקורות קוטלות). אם מוסיפים לנלהבות מהיוצר הנהדר את תשתית הפנטזיה המסקרנת של החיים שמעבר, שם הקומדיה יכולה לשבור את גבולות המציאות הכובלת, אז The Good Place ("המקום הטוב" בתרגום חופשי) נשמעת כהימור בטוח.

The Good Place עוקבת אחר אלינור (קריסטין בל), שנהרגת ומגיעה ל״מקום הטוב״. זהו מקום גן-עדני, אחד מיני רבים הפזורים בגלקסיה, דמוי עיירה כל-אמריקאית, בה כולם נחמדים, אדיבים, וכל אחד זוכה לקבל את אשר חופץ בו, כולל להכיר את נשמתו התאומה, לאחר שהוכיח את טוב לבו לאורך חייו. הקאצ׳ הוא שנעשתה טעות בזיהוי, ואלינור היא לחלוטין לא הנשמה הטובה שארכיטקט המקום, מייקל (טד דנסון), סבור שהיא. אין להתעלם מהבחירה החשודה של שם בורא המקום כבורא הסדרה, שטומנת בתוכה מסרים רבים על יצירה, תהליכיה הסבוכים והמכשולים המרובים שתמיד מציפים את היוצר שלה.

https://www.youtube.com/watch?v=RfBgT5djaQw

שור, שהחל את דרכו ככותב בסאטרדיי נייט לייב, הוא יוצר עם נסיון קומי עשיר וקבלות מוכחות בעולם הסטיקומים: הוא הפיק וכתב במשרד האמריקאי של גרג דניאלס, שאז גם יצר איתו את מחלקת גנים ונוף, מהסיטקומים הבולטים והאהובים של העשור; לאחר מכן יצר יחד עם דן גור את סיטקום המשטרה החמוד, ברוקלין תשע-תשע, בכיכובו של אנדי סמרג; ובין לבין הספיק גם לשמש כמפיק וכותב של הקאמבק, בכיכובה של ליסה קודרו. כעת שור לראשונה פונה ליצור סיטקום הנושא את שמו בלבד. לשם כך הוא גייס לקאסט את קריסטין בל, הידועה בעיקר כורוניקה מארס וכנסיכה הלבבית אנה מלשבור את הקרח, ואת אבי כוכבי הסיטקומים, טד דנסון, שכמובן התפרסם בתור סאם מאלון של חופשי על הבר והמשיך מאז לקריירה טלוויזיונית וקולנועית מגוונת ומרשימה.

בבחינת הליהוק, דנסון פשוט נפלא. הוא קאמפי ותלוש במידה מאוזנת, בדיוק כדי לשעשע ומהצד השני, להבהיר את שונותו מבני האנוש, וכמה הם מרתקים אותו. בל לעומתו, תלושה מהמשמעות השלילית של המילה, ונראית מודבקת בסדרה באופן מלאכותי. מדובר בשחקנית מיומנת וכשרונית, אך מאמציה להראות כמה לא אכפת לה מאולצים מדי ולא חינניים וזה מקשה מדי להתחבר אל דמות הגיבורה. דמויות המשנה הפועלות סביב השניים מתוקות למדי, אך נמצאות במרחק שנות אור (או כמה שלא לוקח להגיע לגן-עדן) מדמויות המופת של מחלקת גנים ונוף, שבחברי הקאסט שלה ניתן למצוא את איימי פולהאר, כריס פראט, עזיז אנסרי, ראשידה ג׳ונס, ניק אופרמן ו… אתם יודעים לאן זה הולך – הרשימה עוד כל כך ארוכה ואיכותית. הניואנסים הקטנים שניתנו לכל דמות במחלקת, מהראשית ועד השולית ביותר כולל את ליל׳ סבאסטיאן, אותו הסוס המינאטורי האהוב, ותחת עבודתם המופלאה של כל אחד ואחד מהשחקנים, הם אלו שהפכו את הסדרה לכל כך פופולארית ומוערכת. ברוקלין תשע-תשע המשיכה את המסורת, אך במידה משמעותית פחותה יותר, ו-The Good Place, לאכזבתי הרבה, כבר מפספסת בתחום הזה כמעט לחלוטין. בכדי להתעמק בדמויות ולחשוף בהן רבדים נוספים לאורך הזמן, פלאשבקים יעילים מציגים רגעים מעניינים מלפני מותם, אה-לה-אבודים.

הסדרה לא מספקת דמיון עשיר יוצא דופן כמו שהיה מצופה מהפרמיס המקורי שלה, כנראה משיקולי תקציב, אבל זורקת מדי פעם רגעים קטנים מפתיעים של צפרדע ענקית מסתובבת ואוכלת שרימפסים, או של אנשי העיירה המתאמנים בתעופה. עם זאת, עיצובי הארט של העיירה מצליחים להרשים מספיק בכדי לעורר עניין בפני עצמם, קצת כמו במלכות הצעקה של ריאן מרפי, הם כמעט וגונבים את ההצגה, ובמקרה הזה גם מנוצלים בחכמה בכדי להעביר את הנושאים המדוברים. רעיון אחד מוצלח במיוחד בסידור העיירה הוא שכל דמות מקבלת את בית חלומותיה האינדיבידואליים, וקיים אידיאל שונה לגמרי לבית המושלם עבור כל אדם, ולא אידיאל אחד גנרי לכולם של איזו טירת תענוגות מפוארת.

The Good Place אמנם מפספסת את יכולתה לשבור חזק יותר את גבולות המציאות שאיננה מתקיימת בה, לא בונה קווי עלילות מתוחכמים, ולא יוצרת דמויות טלוויזיוניות בלתי נשכחות, אך יש בה ערך קסום כלשהו שיגרום לכם לתהות בסיום כל פרק ״איך כבר הסתיים?״. זו לא פאר יצירתו של שור, ואפילו לא היצירה הטובה ביותר שהיא עצמה יכלה להיות, אבל היו בטוחים שהיא לפחות תעביר את זמנכם בבידור סימפטי.

תגובות