רק מי שמכיר את ההרגשה שהגיעה בכל פעם שיצא ספר חדש בסדרת הארי פוטר לחנויות, יכול להבין את השמחה שאחזה בקהל המעריצים כשהוכרז שהתסריט של ההצגה בווסט-אנד הארי פוטר והילד המקולל תהפוך לספר חדש בסדרה, כמעט עשור אחרי שיצא הספר האחרון בסדרה.
הדבר הראשון שצריך לקחת בחשבון הוא שלא מדובר באמת בספר מסורתי, אלא בתסריט שעובד לכדי ספר. בתור תסריט, רוב רובו של הסרט הוא דיאלוגים. זה בעיקר אומר שאין הרבה תיאורים והקוראים צריכים להשתמש בדמיון שלהם הרבה יותר מהרגיל. למרות אורכו של הספר ומבחינת מספר עמודים, גודל הטקסט והמרווחים הגדולים בין השורות הופכות אותו לקצר במיוחד. קורא מהיר יוכל לסיים את הספר תוך שעתיים או שלוש. האם מדובר ביתרונות או חסרונות? כל אחד כנראה יחליט אחרת, אבל אלו בהחלט שיקולים שצריך לקחת בחשבון לפני הקריאה.
עלילת הספר ממשיכה בדיוק את הפרק האחרון בספר האחרון: הארי המבוגר מלווה את בנו אלבוס אל הרכבת שתיקח אותו לשנה הראשונה בהוגוורטס. מכאן, מתמקד הספר בעיקר באלבוס, בחברויות שהוא יוצר בבית הספר, בעיקר זו עם סקורפיוס, בנו של מאלפוי הזכור לשמצה. כל הרחבה נוספת בעניין הסיפור תחשב לספוילר רציני. אסתפק בלספר שהעלילה כוללת הרפתקאות מסוכנות יותר או פחות, כמו בכל שאר הספרים, מסעות בזמן והופעות אורח של כמעט כל הדמויות האהובות, והאהובות פחות.
למרות שהספר מתמקד בעיקר בדמויות הילדים ובהרפתקאות שלהם, הוא לא מזניח את הדמויות המבוגרות, כוכבי הספרים הקודמים, ופה גם החוזקה האמיתית שלו. הארי, כבר לא הילד המושלם שכולם אוהבים, צריך להתמודד עם החיים האמיתיים, ובעיקר עם להיות אבא. הוא לא יודע איך לדבר עם הבן שלו, שהוא מרגיש שממש לא דומה לו, והוא עושה טעויות על ימין ועל שמאל. הוא, כמו גם שאר הדמויות, כתובות בספר בצורה אנושית מאוד, הרבה יותר מאיך שהן נכתבו בשאר הספרים. אף אחד לא מושלם, כולם עושים טעויות והתפרצויות הזעם של הארי, שכבר הצלחנו לראות אותן בספרים הקודמים, מקבלות פה במה רחבה הרבה יותר. הספר בעצם הופך סוף סוף את הגיבורים שלנו לדמויות עגולות באמת, שקל הרבה יותר להזדהות איתן.
הבעיות העיקריות של הארי פוטר והילד המקולל נובעות מהמבנה שלו ומהעובדה שהוא נכתב בתור מחזה ולא בתור ספר. כמעט ואין שום זמן לנשימה בין הדיאלוגים, דמויות לא יושבות עם עצמן וחושבות, או פשוט נוסעות ממקום למקום ולוקחות את הזמן כדי לתת לקורא לעכל את הסיפור. זה אומנם אומר שהעלילה נעה בקצב רצחני כמעט, ומאוד לא טיפוסי לספר, וזה אולי סוג של יתרון למי שאין לו כוח לקריאה ממושכת, אבל גם אומר שהסיפוק שמגיע אחרי אירועים גדולים בעלילה קטן יותר, כי הוא נבנה לאורך פחות זמן.
לפעמים, במהלך הכתיבה, נדמה שחלק מהדמויות האורחות הוכנסו לשם רק לצורך סיפוק המעריצים המושבעים. חלקן מופיעות ממש לשנייה אחת או שתיים, רק כדי שאפשר היה להזכיר את שמן. יש קטעים בספר שמרגישים כמו תהלוכה מתמשכת של הופעות אורח חסרות חשיבות אמיתית. לעומתן, חלק מהדמויות שהייתי שמח לדעת עליהן יותר, בקושי מוזכרות בספר. לא אגיד מי מהדמויות כדי לא להרוס, אבל אין ספר שרובו המוחלט של הקוראים יתגעגע מאוד אל הדמות הזו.
אין מה לעשות, הארי פוטר והילד המקולל הוא סוג של קריאת חובה לכל המעריצים המושבעים של הסדרה. רוב הסיכויים שהם גם ככה יקראו את הספר מבלי לחכות לביקורת. לכל השאר, אם אתם מוכנים לקרוא ספר שהוא ברובו דיאלוגים מהירים (וכן, שנונים וכתובים טוב למדי), ואתם מוכנים לסיפור שלא סובב הפעם סביב הארי כפרוטגוניסט, ובו זמנית הופך אותו לקצת פחות הירואי, באתם למקום הנכון. הסיפור על אלבוס פוטר יצליח בכל זאת להעביר לכם כמה שעות של הנאה, ואולי אפילו לרגש אתכם. אם מעולם לא קראתם את הספרים הקודמים, כנראה שאין לכם מה לחפש פה.
תגובות
In this article
