האם יש דרך להשתחרר מצה"ל? התשובה היא לא באמת. הוא איתנו כל הזמן – בחדשות, בעניינים הביטחוניים וגם בתרבות המקומית. לא משנה אם עשית צבא, אם אתה משתמט או אם בכלל אתה לא יכול להתגייס – צה"ל הוא הלב של האתוס הישראלי, וככזה התרבות הישראלית לא מפסיקה לעסוק בו.
תאג"ד, שהגיעה לסיומה אתמול והפכה לדבר הכי חם בטלוויזיה הישראלית, עוקבת אחרי החובשים והפרמדיקים של גדוד 33 של הצנחנים. חייהם מסתבכים כאשר הנפצע סובל מהזיות ומתמוטט בגלל תרופה לא נכונה שקיבל. רופא התאג"ד, שחושד שמשהו מסריח, מודח. החובשים, שרק רוצים שהוא יחזור, מתחילים לבדוק בעצמם האם באמת קורה משהו גדול בבסיסם.
דניאל (תומר קפון המוכר מפאודה) הוא החובש הבכיר שיושב על משבצת הגיבור השרמנטי. מסביבו ישנן שלל דמויות שעל הנייר נראות די סטריאוטיפיות לדרמה יומית: רותם (דניאל גל), הבחורה החדשה והרגישה בה מתאהב דניאל; בן לולו (אור אדרי), נהג האמבולנס המזרחי הסחבק; פולצ'ק (דין מירושניקוב), המתנחל שמתגלה מהר מאוד כבחור חרמן במיוחד וגם כלוחם לא רע; ליה (שירה נאור, המדבבת את דורה בגרסה העברית) החריפה שלא שמה ז*ן על אף אחד ועוד דמויות צבעוניות כמו רונה (אינה בקלמן) בתפקיד הביצ'ית הכוסית, טטרו הגרוזיני, דקל האתיופי ועוד.
אחת ההצלחות הכי גדולות של תאג"ד היא תצוגות המשחק הנהדרות של כל הקאסט. כולם עושים עבודה נהדרת ומספקים הופעות אוטנטיות נהדרות שמצליחות לעורר המון הזדהות עם הדמויות. אז נכוו, מתומר קפון הנהדר, שכבר הספיק השנה לזכות בפרס אופיר, לא ציפינו לפחות, אבל העובדה שתאג"ד מלאה בכל-כך הרבה שחקנים פחות מוכרים לקהל אך מאוד מאוד מוכשרים היא אולי ההצלחה הכי גדולה שלה. מהכישרונות הפחות מוכרים של הסדרה בולטים מעל כולם שניים: הראשון הוא אור אדרי המגלם את בן לולו, שהפך לכוכב הבלתי מעורער של הסדרה ושבר את הרשת עם הלהיט "הכל כלול". אדרי משחק בצורה מבריקה את הערס הסחבק עם הלב הענק, זה שכולם אוהבים וסיפור האהבה הנכזבת שלו עם בחורה בדואית הוא אחד מקווי העלילה המשניים היותר טובים של הסדרה. השני הוא גיל כהן שמגלם את פרטוק, שלמרות שדמותו כתובה קצת פחות טוב מאחרות, מצליח במיומנות להפוך את דמותו לזו שהכי כיף לשנוא בסדרה.
יוצר הסדרה, ציון רובין, מנצל היטב את העובדה שמדובר בקומדיה יומית ומצליח לשמור על עניין לאורך כל הסדרה ועושה זאת באמצעות כתיבה נהדרת של דיאלוגים וריבוי עלילות משנה מוצלחות, אבל מעל הכל בולט הכוח של הסדרה להעביר את ההווי הצבאי זה שכמעט כולנו מכירים, וזה מה שהופך אותה לכל-כך מצליחה ומוצלחת. חלק מהרגעים הטובים ביותר בסדרה מתרחשים בין אירוע אחד למשנהו, כשהחבורה יושבת ושותה קפה יחד, בסצנות הסקס (המאוד נועזות יש לציין) ובדיאלוגים היום יומיים – תאג"ד מצליחה לעורר הזדהות באמצעות ההווי היום יומי של החיילים שהיא מציגה בצורה ששום סדרה ישראלית לא הצליחה לעשות עד עכשיו.
ועם זאת, תאג"ד היא גם סדרה חכמה ומאוד ביקורתית. יש בסדרה לא מעט סצנות טיפול בפצועים בשטח שלא רק מועברות נהדר ומזכירות לרגעים דרמות בית חולים גדולות (מישהו אמר .E.R?), ומראות בצורה נהדרת את המחיר הנפשי הכבד שמשלמים אותם חובשים ופרמדיקים מעצם העובדה שבהחלטה שגויה אחת יכולים לחרוץ גורל של אדם.
וכמובן שאי אפשר בלי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בכל זאת, מדובר בסדרה ישראלית ועוד כזו שעוסקת בצה"ל, אז מה העמדה שתאג"ד לוקחת? הצד שאומר "זה מורכב"" דווקא דרך מה שנראה כפטריוטיות מוחלטת – חיילי התאג"ד מטפלים במתנחלים פצועים, צלמי "בצלם" מוצגים כבוגדים שרק מנסים להשחיר את צה"ל והתקשורת, שקופצת על כל חומר שיכול לפגוע בצה"ל לטובת הרייטינג. עם זאת, ככל שהסדרה מתקדמת גוברת גם הביקורת על צה"ל עצמו, מחיילי הפלס"ר הכל-כך מורעלים ושטופי מוח עד שהם מוכנים לקחת ממריצים בכדי להרוויח תרגיל שיסכן את חייהם דרך הכשלים במערכת הצבאית ועד לשחיתות שנחשפת – תאג"ד ממשיכה את המגמה הביקורתית נגד המערכת הצבאית שאנחנו רואים בתרבות בשנים האחרונות.
הפרקים האחרונים של העונה הראשונה, שהגיע לסיומה השבוע הצליחו לספק את הסחורה ולהביא את הסדרה לרגעי השיא הדרמטיים שלה, שהיו מצוינים, מרגשים ומאוד מאוד מפתיעים. לסיכום, ההצלחה של תאג"ד היא לא מקרית. מדובר בדרמה יומית שמצליחה לעורר הזדהות, להיות קלילה, כיפית וקומית מצד אחד אבל גם רצינית ומלאת ביקורת מצד שני, העובדה שבשלב יחסית מוקדם של העונה הזו הסדרה חודשה לעונה שנייה מראה שליס, שבשנים האחרונות עושה חיל בתחום הפקת סדרות מקור, יש הרבה אמון בה. וגם לנו.
תגובות
במאמר זה
