2016 תיזכר כשנת החיות המצויירות העמוסה בקולנוע – אחרי זוטרופוליס המופתי, מוצאים את דורי החביב, חייהם הסודיים של חיות המחמד וכו׳ וכו׳, הגיע תורן של החסידות מביאות התינוקות לעולם, שטרם קיבלו סרט באורך מלא עד כה. חסידודס הוא סרט אנימציה תלת מימדית של הרפתקאות לכל המשפחה, ולמרות שדובר עליו די מעט, הוא עלול להפתיע אתכם בחוויה הרגשית שהוא מספק.
אנחנו פוגשים את החסידות שנים לאחר שפרשו מעסקי משלוחי התינוקות המסובכים, וכעת הן מספקות חבילות עבור אתרי הקמעונאות הגדולים, א-לה אמאזון רק מבלי להזכיר שמות. ג׳וניור (אנדי סמברג), חסידת המשלוח המצטיין של החברה, הוא המועמד המועדף של המנכ״ל בעל העוצמה, האנטר (קלסי גרמר), להיות הבוס הבא, זאת בתנאי שיפטר את טוליפ הטראבלמייקרית (קייטי קראון). טוליפ היא דמות די יוצאת דופן בנוף הפרוטגוניסטיות, שלאחר שלא נמסרה להוריה כשהיתה תינוקת, היא גדלה במפעל להיות נערה מגושמת אך בעלת חזון, שהמצאותיה גורמות לכאוס רב. הבלאגן הכי גדול שחוללה עד כה הוא כשהפעילה מחדש את מכונת ייצור התינוקות בטעות, קיבלה לעולם תינוקת חדשה ויותר מדי מתוקה, וסיבכה את ג׳וניור והשאיפה האובססיבית שלו לקידום. יחד הם יוצאים למסע הרפתקאות חשאי, למסירת התינוקת למשפחתה מבלי לעורר עניין בקרב החסידות, כשבדרך הם מקימים משפחה מודרנית משל עצמם.
חסידודס (מלשון ילדודס כמובן, ולא מלשון dudes, כפי שרבים טעו להניח), הופק על-ידי אולפני האניציה של האחים וורנר, יחד עם RatPac-Dune Entertainment. הסרט נעשה במסגרת המאמץ של וורנר להפוך למעצמת אנימציה קולנועית כמו פיקסאר ודיסני, אחרי שסרטם הראשון במתכונת הזו, סרט לגו, זכה להצלחה מרשימה. עבודת הבימוי היתה שיתוף פעולה של ניקולס סטולר ודאג סוויטלנד. סטולר מגיע הישר מעולם הקומדיה, לאחר שכתב את יס מן עם ג׳ים קארי וסרטי החבובות, וביים את שכנים, מסרטי סת׳ רוגן המצחיקים ביותר. סוויטלנד, מהצד השני, מגיע מעולם האנימציה כאנימטור ותיק של פיקסאר. סוויטלנד פעל כמאייר החל מצעצוע של סיפור, דרך מפלצות בע״מ ועד משפחת סופר-על, ואף ביים את הסרט הקצר המקסים, פרסטו, שקדם להקרנת וואל-E והיה מועמד לאוסקר. למרות שההייפ לקראת צאת חסידודס כמעט ולא הורגש, היה מסקרן לראות אילו איכויות קומיות יביא סטולר לעולם האנימציה, שגם כתב את התסריט.
הטון הכללי של הסרט בהחלט קליל וכיפי, במיוחד אם זורמים איתו ללא שיפוטיות יתרה. יש בדיחות שלא נוחתות, אבל יש מספיק כאלו המבדרות למדי, כולל אחת חוזרת משעשעת במיוחד, הקשורה בחוסר היכולת של הציפורים המסכנות להבחין בזכוכית. כמו כך, מהבחינה הקומית רוב הדמויות בסרט עובדות, לצד כמה כאלו שהתאמצו יותר מדי בנסיון לעשות מהן משהו מיוחד או עם הומור אוקוורדי, שבעיקר הציק. מצטרפת מהצד גם להקת זאבים בגאג חוזר ומוגזם שלקח לי זמן להתרגל אליו, אבל בסוף לחלוטין נשבתי בקסמם. באנימציה פשוט יותר מדי קל ליפול להגזמות מופרכות ותלושות, וחסידודס פה ושם חוטא בזה.
לרקע קו העלילה הראשי, הוסיפו את רובד העולם הפנימי של משפחת גארדנר, שילדם נייט חולם שהחסידות יביאו לו אח קטן. מבחינה עריכתית, היה עדיף להתחיל עם הסיפור הקטן הזה ולצאת ממנו לסיפור הראשי הגדול, ורק אז להמשיך לשלב בינהם, בניגוד לבחירות העריכה שהתקבלו. הסיפור השקט ויומיומי יותר הזה בהחלט העלה את הערכים הרגשיים של הסרט כולו, אך מצד שני לעתים חתך בגסות מדי את העולם העשיר ומלא האקשן של החסידות. בזה האחרון, היו הרבה אפיזודות שלכשעצמן יכלו בקלות להתיש משעמום, אבל הצליחו להפתיע עם כיוונים שהחזיקו את הסרט. האנימציה היפה עזרה לכך גם, רק שעיצוב הדמויות עצמן לא זכיר או מיוחד מספיק, ומעט ילדותי מדי. יתרון נרטיבי נוסף הוא שהסרט נותן זוויות רבות לדמויות נבלים, חלקם מתגלים טובים יותר מאשר נראה בהתחלה וחלקם הרבה יותר גרועים.
מרבית הדמויות היו מלבבות וקלות לאהדה, על סך פגמיהן, והיחסים והדינמיקה נבנו היטב. ההתפתחות הרגשית של הגיבורים הולכת קדימה ואחורה, ולא בקו הלינארי הלא טבעי שרואים לא מעט בסרטי ילדים, עד שמגיעה לשיאה. אני מוכרחה להודות שבמהלך הצפייה לא זיהיתי את השחקנים המדבבים מאחורי הדמויות, למרות שמדובר בקאסט איכותי עם שמות גדולים מאוד, רובם מומחים בקומדיה. אנדי סמברג מחזיק על כתפיו (או נוצותיו) את הסרט בדיבוב סימפטי מאוד כג׳וניור הלחוץ, שמתרכך עם הזמן בתהליך מאוד אורגני לסיפור. סמברג החל את דרכו בשלישיה הקומית הממלאת את האינטרנט בסרטונים ויראליים, The Lonely Island, ובצוות הקבוע של סאטרדיי נייט לייב. כיום הוא מככב בסיטקום החמוד ברוקלין תשע-תשע, וכבר לקח חלק בדיבוב אנימציות כמו סרטי גשם של פלאפל המופלאים וסרטי מפלצת של מלון. אליו מצטרפת בכימיה מצויינת המדבבת קייטי קראון כטוליפ המקסימה. מעל ג׳וניור נמצא האנטר, שזכה להיות מדובב בידי קלסי פרייז׳ר גרמר, שכמובן גם זכור לגיקים ביננו כביסט המקורי בסרטי אקס-מן. גרמר ניצל את מלוא עומק הקול שלו לתפקיד הבוס האימתני. היחיד שלעולם לא אפספס את גוון קולו הייחודי הוא טיי בארל, שמוכר כפיל דאנפי ממשפחה מודרנית, ודיבב את פיבודי ממר פיבודי ושרמן, ומוקדם יותר השנה את ביילי ממוצאים את דורי. בארל גילם את האב במשפחת גארדנר ואליו הצטרפה ג׳ניפר אניסטון, כאם המשפחה. אניסטון כמובן לנצח תזכר כרייצ׳ל גרין מחברים, כשהיא גם מככבת בקומדיות קולנועיות כמו סרטי איך להפטר מהבוס.
מעל הכל, זהו סרט על ערכי המשפחתיות. הטכנולוגיה מוצגת ככזו המשתלטת על המסורתיות של חיי המשפחה וההנאה מפשטות, ורעיון זה מסומל גם בשליחת מכתבים ידניים, ששימושם בעולם הולך ונמחק. מצד שני, אין כאן מסר אנטי-טכנולוגי, שכן דרך מכונה מתכתית עצומת מימדים נראים התינוקות מביאי האושר מגיעים לעולם. ראוי לציין כי בשלהי שנה של אנימציות המגיבות באופן ישיר למפה החברתית המתחדשת, חסידודס הוא אחד הסרטים הכי שוויוניים ומגוונים שנראו על המסך הגדול עד כה, באופן שלא מרגיש מאולץ או מתאמץ, אלא זורם בטבעיות הכרחית.
חסידודס מזגזג בין קיטש הולמארקי מופרך לקיטש איכותי מרגש מן המצופה. הוא סובל מעצלות תסריטאית מסויימת כשלא ניתן לנו למשל הסבר מעמיק או ראוי לעניין עצמו של תפקיד החסידות בילודה העולמית, אך באותה נשימה הוא מספק ערכים קומיים כיפיים, בייחוד במגה-סצנה אחת ספציפית, מהביזאריות, המצחיקות והמקסימות שראיתי השנה. בסופו של דבר, מדובר בסרט הרפתקאות ילדותי המתאים ליציאה משפחתית בתקופת החגים, או למתישהו בזמן טיסה ארוכה.
תגובות
