סדרת המד״ב שהגדירה את ההייפ הנטפליקסי מחדש, דברים מוזרים, חזרה בסופ״ש הקודם לעונתה השניה, שממשיכה לעקוב אחר הרפתקאותיהם של אילבן, מייק ושאר החברים בעיירה הוקינס (tאגב, מדוע בארץ תרגמו את שם הסדרה לדברים מוזרים, ולא לדברים מוזרים יותר, בדומה לשם המקורי שלה?). העונה החדשה, המלאה בלא–פחות מחוות אייטיזיות, מתחילה כשנה לאחר מאורעות העונה הקודמת, שבסיומה אילבן הקריבה את עצמה וכביכול–נעלמה, ונחשף שמשהו לא בסדר עם וויל, אחרי שחזר ממימד ה-Upside Down.
תחילת העונה מתרחשת כשרביעיית הילדים המקסימה יוצאים לחגוג את האלווין 1984 (בתזמון מוקפד לתקופת ההאלווין באמריקה), כביכול חודשים ספורים אחרי שמכסחי השדים יצא לעולם וכבש את טבלאות ההכנסות. בהתאם לכך – הארבעה חובבי המד״ב והפנטזיה מתחפשים לארבעת המכסחים הפופולאריים. התחפושות נוצלו באינטלגנטיות כדי להדגיש כי העובדה שלוקאס (קיילב מקלוגלין) הוא ילד שחור, לא אומרת שהוא ירגיש הזדהות לחבר השחור היחיד בקבוצה של אותו להיט הוליוודי, או בהכרח ירצה להתחפש אליו. לוקאס, כמו מייק (פין וולפהארד), בוחר להתחפש לוונקמן, דמותו של ביל מאריי האהוב, והמסר החשוב מועבר בהומור נהדר.
ארבעת הילדים המרכזיים והדינמיקה בינהם כאמור נשארים לפעול כעוגן של הסדרה, והעונה החדשה מפתחת היטב את החברות הצעירה והאמיצה. כשהדברים ממשיכים להסתבך בחייהם ולהיות מוזרים עוד יותר, חלק מחוקי היסוד של הקבוצה מתערערים, והחברים מאכזבים אחד את השני. הערעור הזה ממשיך את רצף האמינות בדמויות האלו שהעונה הראשונה יצרה – הם מתנהגים כמו ילדים, הם מדברים כמו ילדים, והם מגיבים כמו ילדים. אבל הפעם הם צריכים לעמוד במבחן החברות האמיתי – היכולת לסלוח, וכך הרבדים המחוספסים יותר, כמו גם העומק הרגשי של הדמויות והאינטרקציה שלהן, מתעצמים.
העונה החדשה זורקת למיקס הזה את מקס (סיידי סינק), הילדה הנמרצת החדשה בעיירה, שלוקאס ודסטין (גאטן מטרזו) מתאהבים בה, בעוד וויל שוב עסוק בצרותיו בצד. מקס היא נוכחות טום–בוית מרעננת, כשיוצרי הסדרה, האחים דאפר, בראו דמות חדשה של ילדה מגניבה, וכזו שלא יכלה להיות שונה יותר מאילבן (מילי בובי בראון). אילבן בהחלט מגיעה מרקע מוזר יותר, אבל מקס מגיעה מרקע משפחתי בעייתי ועצוב לא פחות (אחיה הנוראי והמרתק מגולם על–ידי דקר מונטגומרי הכריזמטי) – בסיס משותף שבתקווה השתיים יוכלו לבנות עליו חברות ואמון בעונה הבאה. מייק נרתע מנוכחותה של מקס, לאחר שבפעם האחרונה שנתן לילדה להתקרב לבו העדין נשבר, והוא במשך רוב העונה סובל מהיעדרה של אילבן. הפספוס הוא שמעבר לסבל הזה, ולתמיכה בוויל (נואה שנאפ) ומצבו – מייק, שהיה פחות או יותר הפרוטגוניסט הראשי בעונה הקודמת, לא עושה הרבה העונה, ודמותו בקושי מתפתחת או מניעה את העלילה.
רגע החשיפה בפנינו שאילבן למעשה חיה בבטחה עם השריף הופר (דייויד הארבור), ורגע החשיפה של העובדה הזו בפני מייק, היו שתיים מנקודות האור מחממות הלב של העונה. אך לפני רגע האיחוד העוצמתי, העונה מושכת מחוץ לקו העלילה הראשי את זמנה עם אילבן, ששמה הוא למעשה ג׳יין, ומתחילה להיכנס לעומק ההיסטוריה שלה יותר: מה קרה עם אמה שנכלאה בתוך מוחה באכזריות, ומה קרה לילדים 1-10 מאותו הניסוי (או ספציפית לילדה מס׳ 8 בנתיים).
אנחנו מלווים את אילבן במעין מסע לגילוי עצמי, כולל בפרק 7, שהפך למעט ידוע–לשמצה, בו אילבן מתחברת עם ״אחותה״ הפאנקיסטית, קאלי/אייט. זה אמנם היה פרק שבויים עם טריקים קלישאתיים של מונטאז׳ים כאלו ואחרים, ליהוקים לא מוצלחים וחיקויים די מיותרים למלחמת הכוכבים, אך המהות שלו היתה נחוצה כדי שאילבן תבין איפה היתה יכולה לסיים, לולא נתקלה למזלה באותם אנשים שהפכו לחבריה ומגניה, ושלימדו אותה על גבולות המוסר בין טוב לרע. המסע הקטן הזה השלים את החיבור הטבעי בינה לבין הופר, שאיבד את ילדתו שלו בעבר, ובסיום העונה, כשהיא סומכת עליו כבן משפחה אמיתי, הוא מאמץ אותה באופן רשמי ומרגש.
הופר מצידו עסוק העונה שוב בבעיות הרציניות של מי שכנראה היא אהובת לבו, ג׳וייס (ווינונה ריידר) ובנה וויל, בעוד ג׳וייס עסוקה בזוגיות עם בוב האקסטרה–נורמטיבי, ששון אוסטין מגלם אותו כליהוק–מטא בפני עצמו. אוסטין מוכר במיוחד כסאם משר הטבעות, אבל הוא גם היה מייקי מילדי הגוניס המקוריים, סרט שדברים מוזרים כמובן נשענת עליו לא מעט. אבל בואו לא נתמם, בוב היה חולצה אדומה שהוכנס רק כדי שיהיה את מי להרוג מבלי לאבד את אחד השחקנים המרכזיים, ובכל זאת, עם כמה שרגע מותו היה צפוי – זה היה רגע עצוב במיוחד. ג׳וייס כמובן שוב גם עסוקה באובססיביות במצב הלא–נורמטיבי–בכלל של וויל, שהעניק לשנאפ הזדמנות להציג את האימה השוכנת כאחוז בדיבוק ממימד אחר, א–לה–מגרש השדים, במלוא חוזקתו כשחקן צעיר (בניגוד לעונה הקודמת בה רוב הזמן הוא היה MIA).
אחד מהקצוות הסגורים שהכי אהבתי בעונה הראשונה היה שננסי (נטליה דייר) וסטיב (ג׳ו קירי) נשארו ביחד בסוף – כי הם מתאימים אחד לשניה והשתנו באופן דומה. העונה החדשה רומסת את הצעד הנרטיבי המקורי הזה, והולכת על המובן מאליו בו ננסי מתאהבת בג׳ונתן (צ׳ארלי היטון) האאוטסיידר, ומלך השכבה בעל רעמת השיער הססגונית נזנח על–ידה הצידה. סטיב אולי איבד את תשומת הלב של ננסי, אבל הרוויח את שלנו, והוא מצליח להיות ה-MVP הלא צפוי לעונה, רבות בזכות קירי. סטיב הוא זה שהתפתח באופן הכי משמעותי, כיכב בסצנות המשעשעות ביותר, ספג לא מעט מבוכות בגבורה, והתחבר מופלא כדמות אח גדול לדסטין נטול–האחים. אגב, שמתם לב לסצנה בה הוא הכריז על עצמו כבייביסיטר כשרוני, והחזיק בדרך–אגביות את אורות הקריסמס האייקוניים מהעונה הקודמת?
יש נקודה אחת מהותית שהעונה החדשה של דברים מוזרים מתקנת מהעונה הקודמת – בעונה הראשונה, דברים מוזרים הציגה את המדע כרשע המוחלט, בצורה שמנעה ממני באופן פונדמנטלי להתחבר לסדרה. הפעם המדע מקבל התייחסות מחודשת, כשאנחנו מקבלים את פול רייזר כמדען שניתן לסמוך עליו, וכזה שבאמת ובתמים רוצה בטובת אנשים – החל מהאנושות כולה באופן רחב, ועד לפרט (וויל) באופן ספציפי. העונה בונה את סאם (רייזר) באופן מפוקפק, שגורם לתהות אם אכן הוא מנסה לעזור לוויל או לא, עד שלבסוף הוא מוכיח שכוונותיו היו טובות לכל אורך הדרך. אגב העונה החדשה, במיוחד עם הנוכחות של רייזר, עמוסה ברפרנסים לשובו של הנוסע השמיני של האשף ג׳יימס קמרון.
העונה השניה של דברים מוזרים היא הממשיכה הפחות כבדה ויותר ממכרת של קודמתה. כל אספקט בה עשוי להפליא, הסינמטוגרפיה ממשיכה להעניק את הקסם הקולנועי הישן והטוב, הקאסט אחיד ברמתו הגבוהה, הדמויות לבביות ואנרגטיות והכימיה בינהן נותנת תחושה של משהו מוכר, המתח נבנה בחכמה, והאימה עושה את שלה. אך עם סיום העונה, הסוף האנטי–קליימקסי וחסר–ההברקה מותיר את ההרגשה שאולי בכלל היתה במסע כולו הטעיה חסרת תוכן. התהיה המרכזית שעולה היא במה הסדרה באמת מוזרה יותר, או שוות צפיה יותר, מאשר כל הקלאסיקות הקולנועיות שהיא מתחקה אחריהן? ובכל זאת, דברים מוזרים עושה משהו לחלוטין נכון, כשתחושת הסיום מלווה בהילה שנשארת סביב מחשבות על הסדרה, ובציפיה לפגוש שוב את אותן הדמויות הסוחפות במאורעות ישנים–חדשים בעונה הבאה.
תגובות
