סטאר טרק: דיסקברי – מצויינת אך לא יציבה על ההגה

סטאר טרק: דיסקברי חזרה מפגרת החגים עם תחילת 2018, ולאחרונה סיימה את עונתה הראשונה והלא יציבה. וכשאני אומרת לא יציבה, אני מתכוונת על שינויים ברמות האיכות בהפרשי סצנות ספורות, שנעות בין מסקרנות ומרהיבות ברמה הויזואלית, לבין גנריות וחסרות אופי. זה מקרה מוזר של סדרה שהיא בו זמנית מעניינת ומנצנצת, וגם כזו שמאוד מקשה למצוא אליה חיבור מסעיר.

את גיבורתה המרכזית של דיסקברי, מייקל ברנהאם, הכרנו כשהיא בנקודת פתיחה בעלת פוטנציאל ענק כבת אנוש שגודלה וחונכה על–ידי וולקאנים, ולא סתם וולקאנים – הוריו של ספוק, סארק (ג׳יימס פריין המצויין) ואמנדה. החל מפרמיירת הסדרה, ברנהאם היתה צריכה להתמודד עם רגשות אשם אינטנסיביים, לאחר שהובילה מרד אינדיבידואלי שהסתיים בטרגדיה והתחיל מלחמה. החוקרת המבריקה החלה לגלות ולחשוף לאט לאט את הצד האנושי שבה, ומה שהיה אמור להיות תהליך עוצמתי, למעשה חשף חולשות אצל סוניקה מרטין גרין, השחקנית הכשרונית ומקצועית להפליא שמגלמת אותה, בכל הנוגע ליכולת התקשורת שלה עם הקהל.

מה שבעיקר נעדר מהסדרה הוא ניצוץ החיבור הרגשי, בין הדמויות לעצמן ובין הדמויות לצופים, עד כדי כך שלפרקים, דיסקברי מעלה בי תחושה כאילו היא נכתבה על–ידי אחד ממיני החייזרים מתוך הפרנצ׳ייז האייקוני שלה. כאילו אותו החוצן מנסה לדמות רגש אנושי, ולעסוק במה שלהבנתו מרתק ומפעים בני אדם, אבל מאחר והוא מעולם לא היה אחד בעצמו – הוא כל הזמן מסתובב בכתיבתו מסביב, וכושל במהות. זו הבעיה המרכזית בקשר הרומנטי חסר הכימיה של ברנהאם עם טיילר (שאזאד לטיף), שאיחוד התודעה שלו עם ווק הקלינגוני היה בסך הכל די מעיק, ובקושי נחקר או מוצה עד שנשלך החוצה. קו העלילה הזה גם הוביל לרצח המיותר וחסר האפקט הדרמטי של יו (ווילסון קרוז), קצין הרפואה ובן זוגו של פול, שבעצמו היה עסוק העונה בעיקר בממבו ג׳מבו חללי של פטריות. לולא ברנהאם וטיילר היו מכריזים שוב ושוב כמה הם חשובים אחת עבור השני, לא היה ניתן להסיק זאת אחרת, לעומת פול ויו שהקשר בינהם דווקא עבד מקסים.

עם הפרמיירה של החצי השני של העונה, גילינו את מה שכבר היה ברור – הדיסקברי קפצה ליקום מקביל. בתור סדרה טריה, דיסקברי יותר מדי הזיזה ובלגנה את הדמויות במיני–עלילות כבר מתחילתה ולאורך כל העונה, עוד לפני שהכרנו אותן בהתגבשות של קבוצה מסודרת. הקונטקסט הזה הוא שלב מוקדם מדי להפגיש את הדמויות עם דמויות מראה שלהן מיקום אחר, אך מנגד, קו העלילה הזה הצליח לספק את הטוויסט הכיפי של זהות קפטן הספינה לורקה (ג׳ייסון אייזקס), שהתגלה כמתחזה מהיקום המקביל, והצליח לשטות בפדרציה כולה. גם חזרתה של ג׳יורג׳יו (מישל יאו) היא מבורכת, לאחר שאיבדנו אותה הרבה יותר מדי מוקדם – הן בשביל נוכחותה הרצויה של יאו (נמר, דרקון), והן כי קשר האם–בת שלה עם ברנהאם קיבל תפנית מעמיקה.

מוביל ניצוצות האנושיות הוא דווקא סארו (דאג ג׳ונס) הקלפייני הרגיש ואנטלגנטי, שתגליתו כי קיום הגזע שלו כעבדים הנתפשים כמזון ביקום המקביל, היה העצוב וצובט ביותר העונה. הרבה מהצלחת הדמות נמצאת בג׳ונס, שמתמחה בגילום דמויות מפלצתיות וחייזריות, בעיקר בשיתופי הפעולה שלו עם גיירמו דל טורו, החל ממימיק, הלבוי והמבוך של פאן, ועד הייצור המימי שמגלם בצורת המים החדש, המועמד ל-13 פרסי אוסקר.

האספקט היציב ביותר של סטאר טרק: דיסקברי הוא כנראה המראות הויזואלים הגנדרניים שלה, שמזכירים עד כמה הטלוויזיה הדביקה פערים מול הקולנוע בעשור האחרון. אך הסדרה לא בונה תוכן מד״ב משמעותי, ובמקביל, אולי בזכות היופי הראוותני וההרגשה שהיא בעלת חזון מושקע, קשה לסלוד ממנה לגמרי או להכריז עליה משהו שלילי פטאלי. הדואליות המעורפלת ההזו מגולמת גם במהות הפינאלה של העונה, שסגר בסתמיות את המלחמה מול הקלינגונים. מצד אחד, ניתן לטעון כי הפרק האחרון מלמד אותנו שהחוק היבש הקבוע קודם לכל, רק הוא יקדם אותנו כאנושות, וכל סטיה מינימלית תוביל לקטסטרופה חד משמעית, אך מהצד השני, הוא שואף להגיד שרק ההוגנות והצדק האנושיים הם אלו שהופכים אותנו למה שאנחנו, ועליהם צריך להגן מכל. הפינאלה מציע שבבחירה אחת נכונה של אדם אחד ניתן להפסיק מלחמה כל כך מורכבת, אכזרית ומפותלת, המלאה בפוליטיקות פנים וחוץ – ובזאת הפרק די קורס אל תוך עצמו.

על–פי המסורת הטלוויזיונית, סיומה של העונה מגיע כמובן עם קליף האנגר, אך במקרה של סטאר טרק: דיסקברי מדובר ברגע שירות עבור המעריצים הותיקים (שגם ככה מתלוננים על סגנון הסדרה), במקום ברגע נרטיבי משמעותי, שיעורר וישאיר בקרב עוקביה הנוכחים ציפייה להמשך. 

תגובות