סטאר טראק: דיסקברי היא כמו שיוט רגוע בחלל [סיכום ביניים]

סטאר טראק: דיסקברי מסיימת בטון אפל את החצי הראשון של עונתה הראשונה, העוסקת במלחמה בין פדרצית הכוכבים המאוחדת לגזע הקלינגונים, בהתמקדות על ספינת החלל דיסקברי כנשק הסודי של הפדרציה. הסדרה החדשה מהפרנצ׳ייז האייקוני ללא ספק השאירה אותנו עם לא מעט לתהות לגביו עד שתשוב בעוד כחודשיים, עם סיומו של פינאלה אמצע–העונה.

סטאר טראק: דיסקברי היא בראש ובראשונה סדרה מרהיבת מראה. המבע הקולנועי המנצנץ ובוהק שלה משמש כמגנט המרכזי המשיב לצפייה מדי שבוע. לא מדובר במראה יפה אך שטחי שניתן למצות במהרה בהכרזת ״תוכן חשוב יותר מסגנון״, אלא על חזון ויזואלי מעמיק ועשיר, מרובה במשחקי תאורה אדומה–כחולה, שמעיד על אנטלגנטיות ומתן תשומת לב לפרטים מאחורי היצירה. אפילו איכות התלבושות לא נופלת מזו למשל של המקבילה הטלוויזיונית-קולנועית הראשית, משחקי הכס. אי אפשר לדעת כמה מזה עדיין נובע מבריאן פולר (חניבעל, אלים אמריקאיים), שיצר את הסדרה במקור עם אלכס קורצמן, אך עזב כשנה לפני שהסדרה עלתה לאוויר, אבל גרטשן ג׳יי ברג ואהרון הארברטס, השואו–ראנרים שנכנסו במקום, עושים את העבודה, לפחות במישור הזה.

הדבר השני שדיסקברי עושה נכון היא היחס שלה למדע, ויותר מכך – למדענים והנלהבות שלהם מלחקור ולגלות. לטלוויזיה והקולנוע יש מדי פעם נטיה מעיקה להציג את המדע והטכנולוגיה כגורם נבזה, או לפחות חסר אחריות במידה תהומית שמביאה לחורבן האנושות (ע״ע טרילוגית כוכב הקופים החדשה). דיסקברי בוחרת בגישה המפותחת יותר, שמציגה את הסכנות המדאיגות שבשימוש לא נכון בידע, אבל באותה נשימה גם מביעה את העוצמה ההומנית המהותית שלו – זו שתביא להרמוניה, יכולות ריפוי שניתן רק לפנטז עליהן והבנה מעמיקה יותר של נפלאות היקום (ע״ע המפגש של דני ווילנוב).

סוניקה מרטין–גרין שומרת לאורך חצי–העונה על סגנון המשחק הייחודי שלה כמייקל ברנהאם, המדענית המבריקה. ברנהאם כאמור חונכה על–ידי סארק הוולקני ואביו של ספוק, ובהתאם מקדשת את ערכי הרציונל ומתקשה להביע את תחושותיה. מרטין–גרין מגלמת במדוייק בדיוק את תחושת התסכול הזו של האנושיות האמוציונלית שמתפרצת מבפנים ונעצרת לפני שהיא מורשה להעלות לפני השטח, וכשברנהאם מפרק לפרק לומדת מעט יותר להשתחרר – כך גם מרטין–גרין מרשה לעצמה להרחיב את מגוון הבעותיה העצורות. בנוסף, הטרגדיה שמתרחשת באחריותה עם תחילת העונה ממשיכה ללוות אותה כראוי בלי לסחף עם אובר–סנטימנטלית, לזכותם של היוצרים הקפדנים.

מעל ברנהאם, נמצא קפטן לורקה, מי שבחר ״להציל״ אותה מחיי מאסר כדי לנצל את כישוריה היחודיים בדיסקברי, ולאו דווקא לשמחתה. לורקה מגולם על–ידי ג׳ייסון אייזקס, שמוכר בעיקר כלוציוס מאלפוי מסרטי הארי פוטר, בבחירת ליהוק מצויינת של שחקן המזוהה עם דמות מאוד נבזית, ובמקרה של דמותו בדיסקברי הרובד הזה נדרש. כוונותיו של לורקה מעורפלות למדי, ולמרות שהוא תמיד נראה חותר ונלחם על ״הדבר הנכון״, הוא מייצר תחושה שקיימים אצלו אג׳נדה נסתרת בכל עת ומידע מהותי שהוא לא חולק. אם כי, לעומת הצגת פועלם של המדענים, הצגת פועלם של אנשי המלחמה בדיסקברי חלשה יותר, ולרוב די סתמית. לורקה עצמו הוא דמות שיודעת במדוייק מה היא עושה, אבל הפתרונות התסריטאיים לקרבות עצמם ולרעיונות הטקטיים של שני הצדדים הנלחמים גנריים מדי.

לעלילות-המשנה של דיסקברי פוטנציאל לרתק ולסחוף, אבל המימוש הוא בגדר חלקי, רבות מאחר ושלל הדמויות המרכזיות יוצרות סימפטיה סביבן, אך עוד לא מספיק כדי ליצור גם את המתח הנדרש. זאת בכולל דמויות מצויינות כמו סארו (דאג ג׳ונס) הרגיש והמתוסכל, הקלפייני הראשון להכנס לצי הכוכבים, שמתפתח היטב; פול סטיימטס (אנתוני ראפ) המהנדס-הראשי של הספינה, דמות חשובה שמשתנה מהר מדי; סילביה טילי (מארי ווייסמן) שותפתה הנאיבית לחדר של ברנהאם, שחולמת להגיע לגדולה; וכמובן חבר הצוות האחרון שהצטרף לדיסקברי והנעלם הגדול ביותר שלה – אש טיילר (שאזאד לאטיף), שלורקה הציל משבי אצל הקלינגונים. השלב הנחוץ הבא של הסדרה יהיה להפוך את כל הדינמיקות בין כל חברי הצוות לכיפיות ומרגשות יותר.

סטאר טראק: דיסקברי מחזיקה בידה את כל הגורמים להפוך לסדרת מד״ב מרתקת, מבדרת ומובילה, והיא בהחלט קרובה להיות כזו, אך היא עדיין שטה ברוגע בעודה מחפשת את מקומה בחלל. בתחילת 2018, יהיה לה חצי עונה שלם נוסף כדי לסחוף אותנו למחוזות אנרגטיים יותר. עד אז, נודה לנוכחות הנטפליקסית בישראל, שכבר אי אפשר לזכור מה עשינו לפניה.

תגובות