היקום הסינמטי של מארוול כבר מזמן הפך להיות סדרה בהמשכים שאיננה מאפשרת לראות סרט חדש מבלי לצפות בקודמיו וכך גם עם ספיידר-מן: רחוק מהבית, אבל הנה סיכום של הדברים: טוני סטארק נפל בקרב האחרון מול ת'אנוס ופיטר פרקר סומן בתור יורשו, אבל בפועל הוא מהסס לקחת על עצמו את התפקיד כי כידוע – עם כוח גדול באה אחריות כבדה. פרקר רוצה, כמו כל נער ממוצע, להמשיך לחיות כתיכוניסט שהדאגה היחידה שלו היא איך לכבוש את ליבה של הבחורה שהוא אוהב, אם.ג'יי, בכיכובה של זנדאיה (האמן הגדול מכולם) במהלך הטיול הכיתתי באירופה. אבל כאשר איום חדש מסכן את כדור הארץ, ניק פיורי (סמואל ג'קסון) מדרבן את פרקר להגיע להחלטה בנוגע לעתידו בהקדם האפשרי.
כמעט מיותר לציין שעלילת ספיידר-מן: רחוק מהבית מלאה בסצינות אקשן עתירות אפקטים, אבל מה שהופך אותה למעניינת ביחס לסרטים האחרים ביקום הסינמטי הוא המסע האישי של פרקר – מסע של התבגרות אישית ושל קבלת תפקידו החדש במסגרת קבוצת "הנוקמים". בנוסף, כמה תפניות עלילתיות בהמשך הדרך קרוב לוודאי יפתיעו אתכם לטובה, ואולי אלה מביניכם שיש להם עודף כסף וזמן פנוי בחופש הגדול ירצו ללכת לראות אותו שוב רק כדי לראות איך דברים מסתדרים ברטרוספקטיבה.
ספייד-רמן: רחוק מהבית הוא כבר סרטו החמישי של טום הולנד ביקום הסינמטי של מארוול והוא מוכיח כל פעם מחדש שהוא השחקן המתאים ביותר לתפקיד בהשוואה לקודמיו, אנדרו גרפילד וטובי מגוויר. הוא צעיר, חננה מוחלט מבחינה חברתית והכי חשוב – מלא חן. זה גם מה שהופך את החלקים הקומיים שבכיכובו למוצלחים כל כך, כמו הסצינה בה הוא כמעט מפוצץ בטעות את האוטובוס הכיתתי. אני מקווה שנזכה לעוד סרטים של ספיידרמן בכיכובו לפני שיתבגר לנו יותר מדי.
אם כבר התחלנו לדבר על האלמנט הקומי, מה שאינו עובד לדעתי בחזית הקומית הוא קו העלילה בין האפי לבין הדודה מיי. הסצינות שלו מרגישות מיותרות ומאולצות, כאילו מישהו הכניס אותן רק כדי לשתול את בדיחת ה"אני אדאג לדודה שלך" כחלק מהתערבות דבילית בין כותבי התסריט. היינו יכולים להסתדר יפה מאוד בלעדיהן.
שחקן נוסף שצריך לקבל מילה טובה על ביצועיו הוא ג'ייק ג'ילנהול, שמגלם את הדמות מיסטיריו. אם השם מצלצל לכם מוכר אולי זה בגלל תפקידו בסרט אוקג'ה, בו גילם את המדען הסדיסט ג'וני ווילקוקס. בכל אופן, ג'ילנהול נותן פה תצוגת משחק מרשימה ומפתיעה מבחינת סוגי האישיות השונים שהוא מסוגל להחזיק תחת דמות אחת.
לסיכום, אם חשבתם שאחרי סוף המשחק היקום הסינמטי של מארוול עלול לדעוך, ספיידר-מן: רחוק מהבית מוכיח שלאולפנים עדיין יש את זה עם סרט שמצד אחד מלא באדרנלין ומצד שני עדיין מצליח בין סצינת אקשן אחת לשניה לשמור מקום לפיתוח דמות באופן חינני. אגב, על אף שזה כבר כמעט טריוויאלי עבור צופים מנוסים של סרטי מארוול, אל תשכחו לצפות בשתי הסצינות של הקרדיטים – עושה רושם שיש להן משקל כבד לא רק כלפי הסרט הבא של ספיידר-מן אלא גם בנוגע להמשך הדרך של היקום הסינמטי בתמונה הגדולה יותר.
רוצים לקבל עדכונים על כל מה שגיק? הירשמו לערוץ הטלגרם של גיקלואיד.
תגובות
