צעקה עונה 2 – שיר הלל לז'אנר ב-12 חלקים [ביקורת]

גם אם רחוקה מלהיות פריט חובה ברשימת הצפייה שלכם, שני פרומקין מפרטת מדוע מי שאהב את הסרט המקורי ימצא סיבות לצפות בעונה השניה של צעקה

ליצור סרט המשך לסלאשר זוהי משימה לא פשוטה בכלל, שכמעט ולא הוכיחה את עצמה לאורך השנים, כך שליצור עונה שניה לסדרת-סלאשר זו משימה כמעט בלתי אפשרית. למרות זאת, MTV יצרו עונה שניה לסדרת הבית שלהם, צעקה, המבוססת כמובן על סרט האימה הקלאסי של ווס קרייבן, ועשו זאת בהצלחה כלל לא מבוטלת.

העונה השניה של צעקה ממשיכה הישר מפרק הפינאלה של עונתה הראשונה של הסדרה, בו התגלה שאודרי היתה קשורה באופן כלשהו לרציחות של פייפר לאחר שזו התגלתה כ-Ghostface העונתית. היתה זו החלטה נכונה להעמיק ולפתח את דמותה של אודרי, שכן היא החזיקה את העונה משמעותית טוב יותר ממי שאמורה להיות גיבורת הסדרה, אמה. אמה מעולם לא היתה דמות מעניינת במיוחד, ונוכחותה של ווילה פיצג׳רלד כדמות לא מחזיקה מסך כמו נב קמפבל כסידני פרסקוט, אחת מהfinal girls- האולטימטיביות. פיצג'רלד לא מצליחה להביע את האיזון בין החרדה לאומץ שהיה טמון בסידני כיאה לז׳אנר, והסיבה לכך נעוצה בעיקר בכתיבה של דמותה ולא בביצועי השחקנית עצמה, ושוב, כמו בעונה הקודמת, היא נוטה לדרמטיות מהסוג הטינאייג'רי המפונק. אמה וכל הסובבים אותה נמצאים בסכנת חיים מתמדת תחת ידיו של רוצח סדיסט שזהותו לא ידועה, ועדיין קשה להתחבר אליה או להזדהות איתה. זה קורה בעיקר כי אמה תמיד מגיבה כאילו היא בכלל מתמודדת עם כמה לחצים חברתיים מינוריים בתיכון, שהיא עצמה מפרשת אותם כביג דיל באובר-דרמטיות. יש להבחין בהופעה של שחקן – האם הוא מעביר תחושה שמשהו גדול וקיצוני באמת קורה לדמות, או שבמקום זאת הוא מעביר את התחושה שהדמות שלו היא זו שמגיבה בקיצוניות שטחית למאורע שגרתי ולא באמת מזעזע.

דבר נוסף הוא שבעוד הדמויות שמסביב לגיבור הסלאשר יכולות לשמש כאתנחתא קומית בכל עת, הגיבור עצמו, כמו סידני, לרוב נשאר כעוגן של רצינות. אבל אסור לשכוח שאנחנו עדיין עוסקים פה בז'אנר שנועד לבידור נטו, ולא בדרמת איכות או אפילו סרט אימה מפחיד מדי, וחשוב למצוא בתוך זה את סוג הרצינות שיסחוב את הסרט בקלילות, ולא יהיה מעיק מדי. לעומת פיצג'רלד, בקס טיילור-קלוס מעבירה טוב יותר את הדריכות והמתח הנדרשים בסלאשר כאודרי, שלוקח זמן לפענח את כוונותיה, ולמרות הלחץ שלה היא מצליחה להבליח קריצות קטנות לסיטואציות האירוניות של הז'אנר במידה נכונה.

לצידה של אודרי, נואה (ג'ון קרנה) ממשיך בחקירות המתים והמטא בפודקאסט המורבידי שלו. נואה הפך עם הזמן להיות לא רק הראש של הסדרה והלינק הישיר שלה למסורת המודעות העצמית של הפרנצ'ייז, אלא גם הלב שלה. הוא הדמות שמההתחלה ועד הסוף הכי חרדתי לה בתור הקהל (לפעמים אני באמת חושבת שאני ה-קהל של הסדרה הזו. אני עדיין מנסה לברר עד כמה היא בכלל מדוברת), אף הצמידו לו העונה מושא אהבה חדש, שחולקת איתו את האהבה לסיפורי הצמרמורת, זואי. בנוסף לזואי, הוצגו מספר דמויות חדשות נוספות, כל אחת מטרידה מסוגה, מה שהפך את העלילה למורכבת ומעניינת יותר מזו בעונתה הקודמת.

https://youtu.be/GCAC5jAz3EQ

מגוון הדמויות המסתוריות הוביל גם להצלחה מקסימלית בתפעול נרטיב ה-whodunit. לאורך העונה היה טריקי במיוחד לשים את האצבע על החשוד המרכזי שמאחורי המסיכה והטקסטים המרובים. וכן, יש הרבה יותר טקסטים משיחות בעיבוד הטלוויזיוני הזה, כיאה לזמנים בו הוא נוצר, וזה מעצים את הכיף הנוסטלגי כשהשיחות אכן מתרחשות ואנחנו שומעים את הקול המוכר. הצלחה נוספת של העונה הזו, ממש כמעט באורח פלא, היא הדרך בה היא ממשיכה את סיפורי המיסתורין מהעבר האפל של העיירה לייקווד, ובכלליות של העונה הקודמת, באופן ישיר. הסיפורים מורחבים בדרכים הגיוניות שלא מרגישות תלושות ומאולצות רק כדי שיהיה סיפור חדש לספר. להמשיך ולעשות זאת באופן כל כך זורם כנראה יהיה בלתי אפשרי עוד לעונה שלישית.

בסך הכל, בשום פנים לא מדובר בסדרה שהיא בגדר חובה לצפייה, או שמי שיצפה בה בהכרח ימצא בה עניין. אבל מי שמחבב את סרטי צעקה, או לפחות את הסרט המקורי (שאגב בדצמבר הקרוב יחגוג 20 שנה לצאתו לאקרנים, דמיינו פה סטיקר של Ghostface), יוכל להנות מגילטיפלז'ר מגובש של תריסר פרקים כיפיים למדי ועשויים היטב. צעקה זמינה לצפייה עבור מנויי נטפליקס בישראל. כל פרק זכה לשם של סרט אימה קלאסי אחר, אז דאגו שעל הדרך אתם משלימים גם את הצפייה בסרטים אלה.

 

תגובות

במאמר זה

נגישות