עונת קיץ 2016 בקולנוע הובילה לשיחת היום על ״מה קורה להוליווד?״. באורח אירוני, קומדיית האנימציה מסיבת נקניקיות, מהיוצרים סת' רוגן ואוון גולדברג, שואלת בעצמה את השאלה הזו ועוד שאלות נוקבות ובוערות אחרות, ודווקא כך מצליחה להיות נקודת אור הוליוודית. לפחות מבחינת המקוריות והאומץ.
מסיבת נקניקיות מתרחש בסופרמרקט בו כל המוצרים חיים ובעלי תודעה ואישיות, ללא ידיעתם של בני האדם, אה-לה צעצוע של סיפור. הסרט היה יכול להסתכם כ-spoof מובהק שכזה על פיקסאר ודיסני, אבל בחר להיות הרבה מעבר. המוצרים, החל במזונות השונים ועד מוצרי ההיגיינה האינטימיים ביותר, מאמינים כי בני האדם הם אלים שמדי יום מגיעים לאסוף את אלו שהם בוחרים בהם לבוא איתם למקום טוב יותר (גן עדן?). הם מבלים את זמנם בציפייה התמימה לגורלם ובשירת תפילה יומית – שנכתבה בידי לא אחר מהמלחין האגדי וזוכה האוסקר הרב-פעמי של דיסני, אלן מנקן.
גיבור הסרט הוא פרנק הנקניקיה (רוגן), שמושא אהבתו היא לחמניה (קריסטן וויג) המצטופפת בשקית שכנה, והם מייחלים ליום בו יבחרו יחדיו ע"י ה"אלים" וכך סוף סוף יתאחדו (ויתייחדו). הנקניקיה, הלחמניה ושאר חבריהם הדוממים-המהלכים מוצאים עצמם במסע אקזיסטנציאלי גדוש בדימויים מיניים וולגאריים, משחקי מלים, תגליות קיומיות והיכרויות עם חברים חדשים מתרבויות רחוקות (כלומר, ממעברים אחרים בסופר). בקרב החברים החדשים נמצאים בייגל יהודי ולוואשי (מעין פיתה) מוסלמי באינטרקציה של חילופי הצהרות הדדיות מתריסות לא פחות ומצחיקות הרבה יותר מהמתקפה הסאטירית של רוגן וגולדברג כנגד מנהיג צפון קוריאה, קים ג'ונג-און, בראיון סוף מ-2014.
2016 תיזכר כשנה ששינתה את חוקי המשחק בנוגע לסרטים בדירוג R, כלומר סרטים שהכניסה אליהם בבתי הקולנוע מותרת לגילאי 17 ומטה בליווי מבוגר בלבד. אחרי דדפול שניפץ את הקופות, זכה באהדה בינלאומית ויישמר כנקודת מפנה במערכת היח"צ הקולנועי – עכשיו מגיע מסיבת נקניקיות שמיתג את עצמו כסרט אנימציית ה-CGI בדירוג R הראשון בהיסטוריה. בסרטים המדורגים R הצנזורה ההוליוודית לא תקפה ומותר לעשות הכל, וכמו כן לצחוק על הכל, ואחריות הצפייה היא על הצופה עצמו. כך מסיבת נקניקיות יכול למקם את עצמו בין גסות מתריסה לאתאיזם מוחלט, ולצאת כנגד כל פיסת שמרנות הוליוודית, זאת מבלי לוותר על האופטימיות שלה. אם השורה התחתונה של דדפול הייתה אהבה אמת, מסיבת נקניקיות מסתכם באמונה בשיתוף פעולה בין הבריות השונות, ובחשיבות החופש, הליברליות והפצת הידע להמונים כדי להגיע לשם. מעין שיר הלל לדירוג R אם תרצו.
רוגן וגולדברג מנצלים את מרחב הסופרמרקט כאלגוריה גיאוגרפית לתרבויות העולם ועל גלגולן האבסורדי של האמונות השונות. הם משתמשים בסטיגמות הגזעניות הקיימות (שקיבלו חיי נצח הרבה באמצעות הוליווד לדורותיה) כדי לצחוק על הדמויות שלהם, לצחוק על הסטיגמות עצמן ולהציע באיזו קלות ניתן לגשר על הפערים הבדיוניים שכל חברה מציבה לעצמה.
מעניין לציין שגם מסיבת נקניקיות וגם דדפול נעשו בתקציב נמוך במובנים הוליוודיים, כשעלו 19 מיליון דולר ו-58 מיליון דולר בהתאמה, בעוד בפיקסאר ודיסני יוצרים סרטי אנימציות CGI בממוצע של 150 מיליון. אמנם לא מדובר באנימציה מרהיבה או חדשנית, אך כן כזאת שנראית משמעותית בעלת ערך רב יותר מהתקציב המינימלי שלה. ובכלל, אנימציה "יפה" יותר הייתה במובן מסוים מסיטה מהערכים הקומיים של סרט שכזה, שמצד אחד צריך להיראות מספיק מקצועי בשביל העברת המסרים ומהצד השני צריך לא להרגיש טיפ טופ, כדי לגבות את ההומור שלא לוקח את עצמו ברצינות. התקציב מעיד גם על האמונה העיוורת ברוגן וגולדברג, והתשוקה ליצור איתם יחד מצידם של חבריהם ג'ונה היל, ג'יימס פרנקו, ביל היידר, פול ראד והרשימה ממשיכה, כולם כוכבים שיכולים לבחור בפרוייקטים מתוקצבים משמעותית יותר.
יתכן והתקציב הנמוך הוביל לאחת מנקודות החוזקה המשמעותיות של מסיבת נקניקיות, והיא אורך הסרט – כתשעים דקות קלאסיות. בימנו נדיר להתקל בסרטים של פחות מ-120 דקות, כש-30 מהן לרוב לא מוצדקות. במקרים כמו של סרטי מארוול מרובי הדמויות, האורך הכרחי כדי להספיק לפתח לפחות במעט את כל אחד מגיבורי-העל, כמו גם במלחמת הכוכבים, שם מתקיים עולם מאוד רחב ועשיר, וצריך להציג ולבנות כל פעם אספקטים ותיקים כמו חדשים שלו. ועדיין, ברוב סרטי הבלוקבאסטר הפופקורניים – אם לא מצליחים לספר סיפור בשעה וארבעים (מקסימום), הסרט כנראה פשוט לא מסופר היטב.
לצד שותפו ליצירה אוון גולדברג, רוגן התפתח בשנים האחרונות משחקן קומי סימפטי בעל צחוק מתגלגל מזוהה (עוד מימי הפנינה פריקים וגיקים, בה כיכב עם פרנקו), ליוצר מסקרן שלא מפסיק לחפש כיוונים חדשים. השניים כאמור כבר עוררו סערה בינלאומית ב-2014, כשעוררו משבר בינלאומי עם צפון קוריאה בעקבות ראיון סוף. הסרט הוביל בתגובה למתקפת ההאקניג החמורה שאולפן הוליוודי (סוני במקרה הזה) ידע אי פעם. במקביל הם יצרו קומדיות שמשתעשעות עם הז'אנרים השונים של הקולנוע כמו סופרבאד וסוף (שראיתי שלוש פעמים בקולנוע, מודה). השניים גם אחראים לעיבוד הטלוויזיוני המיוחד של הקומיקס המוערך פריצ׳ר, מהיוצר גארת' אניס.
האמת היא שאני לא באמת מבינה לגמרי מה חשבתי על מסיבת נקניקיות. כנראה אדע רק בצפייה נוספת עתידית מה דעתי עליו, אם בכלל, אבל אני כן יודעת שזו היתה חוויה קולנועית יוצאת דופן, מצחיקה (לא מובן מאליו בקומדיות כיום) וכזו שנשארת איתך. זה גם סרט שלפחות מחזיק בשאיפה למקוריות ולערכים מתקדמים, בלי להרגיש מאולץ או לא זורם, והגענו לתקופה הוליוודית בה אפילו הכוונה הזו נחשבת הרבה.
תגובות
In this article
