איזו תקופה טלוויזיונית נפלאה לחיות בה, כזו שבלתי אפשרי לראות אופק קרוב שבו נטפליקס יפסיקו לגוון בתכנים המקוריים שלהם. עם סנטה קלריטה דיאט, קומדיית האימה הבנויה מ-10 פרקים של כ-25 דקות, נטפליקס נותנים טייק חדשני על תת-הז׳אנר של הזומבים המורבידים ומצליחים להכניס בו הרבה רוח חיים, הומור ואפילו רומנטיקה.
בתקופת שלטון המתים המהלכים, דרמת האימה המדוברת שמקנה לנו חוויה טלוויזיונית יוצאת דופן כבר 7 עונות, זה בהחלט מרענן לקבל טוויסט קיטשי שכזה על תת-ז׳אנר האימה: שילה (דרו ברימור) וג׳ואל (טימותי אוליפנט) המונד הם זוג מתווכי נדל״ן מן השגרה של מחוז לוס אנג׳לס, שחייהם הלא-מסעירים מתהפכים ביום בהיר אחד בו שילה הופכת במפתיע לזומבית אוכלת אדם. גופה של שילה אמנם מת לחלוטין ונותר ללא דופק, אך היא דווקא מתעוררת לחיים מחדש, משחררת את כל החסמים שהיו לה, ומשנה את כל הרגלי משפחת המונד עד לאותה הנקודה. במקום לעסוק באימה, הסדרה שמה דגש רומנטי על ההקרבות שבני משפחה אוהבים עושים אחד למען השני, ונותנת דגש קומי על יכולת ההסתגלות האנושית המדהימה למצבים אבסורדים, שמלכתחילה נראים לנו כבלתי אפשריים. בהתאם לעמדה האחרונה, ההמונדים לא בהכרח מגיבים בחרדה לאשר קורה להם כפי המצופה, אלא נעים מנונשלאנטיות משעשעת לפאניקה מאוד ניואנסית.
https://www.youtube.com/watch?v=xjRnbOgoAUQ
נטפליקס למעשה עושים את מה ששאף לעשות אבי הזומבים הקולנועיים, ג׳ורג׳ איי רומרו, למרות שכנראה היה מכריז ששילה אינה זומבית בכלל (הוא מאוד קפדן עם הקריטריונים שלו, ובצדק) – באמצעות המתים, להגיד משהו על החיים. במקרה של סנטה קלריטה, המוות של שילה מזעזע את המערכת המשפחתית של ההמונדים, וממשפחה רגילה ומשעממת להחריד הם נאלצים להפוך לרוצחים ורמאים שיטתיים, פשוט כדי שאם המשפחה תוכל להמשיך להתקיים. בדרך, כל אחד מסיר את העכבות החברתיות שלו ומגלה את עצמו מחדש, אך גם האושר מלא החופש הזה מגיע עם השלכות ומלווה בהתפתחויות של סיבוכים חדשים. נראה כי הזווית הקלילה ויותר אנושית הזו על הזומבים הקלאסיים הולכת והופכת למיני-טרנד, אחרי ההצלחות של הסרט הרומנטי Warm Bodies וסדרת הפשע iZombie, שבאפריל תתחיל את עונתה השלישית.
ויקטור פרסקו יצר את הסדרה הזו, שלוקחת לעצמה זמן התגבשות של כמה פרקים עד שהיא מצליחה להיות סוחפת של ממש. הבעיה האקוטית של הפיילוט, אותו לא במפתיע ביים רובן פליישר, במאי זומבילנד (שמצא כיוון חדש לסיפורי זומבים בעצמו), היא החוסר בהצגת החיים של המשפחה לפני המקרה. אנחנו מקבלים כמה סיקוונסים בודדים שמציגים את שילה הביישנית ש״לא חיה את החיים״, וזה הרבה פחות ממספיק כדי שנבין כמה עמוק ומהיר השינוי היה. הגיבוש הנרטיבי קורה הרבה בזכות הצד הסיטקומי, שכולל דיאלוגים אוקוורדים ורצפים של חילופי התלוצצויות שנונות. ברגע שהדיאלוגים מפסיקים להיות מעושים ומאולצים, ומתחילים לזרום, גם הסדרה כולה מתחילה לקרות. יש לנו אפילו קריצה חשובה לעקרות בית נואשות, סדרה מז׳אנר אחר לגמרי שגם גבלה בפארודיות מופרכת על חיי הפרברים, כשריקארדו שבירה (קארלוס הרומנטיקן), מגלם את אחד משני השכנים השוטרים של המשפחה, מה שכמובן מעמיק את צרותיהם יותר כל הזמן. כל זה לא בא להגיד שהסדרה בוחלת באמצעים הגרוטסקיים וגדושי ה-gore הנלווים להצגתם של הזומבים. יש פה הכל מהכל.
עוד הופכת את סנטה קלריטה לראויית-בינג׳ ממכרת היא הכימיה הטובה בין הקאסט, וכיצד הם מחזיקים את היחסים המוצלחים הנבנים בין הדמויות. נראה כאילו מלהקי הסדרה הבינו את הפוטנציאל שהיה גלום בכריש, הסיטקום המטא-טלוויזיוני שלצערי החזיק מעמד רק עונה אחת, ותפסו משם את אוליפנט, המוכר בעיקר מדדווד ומצדק פרטי, ואת מרי אליזבת׳ אליס ונטלי מורלס לחיזוק משני. ברימור מעולם לא הפסיקה להקסים לרגע עוד מימיה כגרטי באי.טי; ליב היוסון האוסטרלית מגלמת את בתם הטינאייג׳רית הקולית אבי, שעליהם לנסות וללמד אותה על ערכי מוסר בתקופה המאוד לא-מוסרית הזו בחייהם; ואריק, בן השכנים הגיק הגאון שלומד עם אבי והופך לשותף הסוד של ההמונדים, מגולם על-ידי סקיילר גיסונדו, הפתעה נפלאה בפני עצמו. גיסונדו כבר לוהק לפרוייקט פרוע נוסף של נטפליקס – העונה השניה של סדרת הסיקוול ל-Wet Hot American Summer. הסדרה נותנת הרבה רגעי אחד-על-אחד מהרביעייה הראשית שלה, ומייצרת פיתוח דמויות איכותי, מלבב ומשעשע.
סנטה קלריטה מציגה את הצד הצבעוני של המורבידיות, ונעדרת מרפטטיביות שהיתה בונה מסגרת כלשהי שמקלה על הצופה להתחבר אליה. מהצד השני, בזכות זה הצפייה כיפית כמו נסיעה ברכבת הרים נרטיבית, שאי אפשר לחזות בה מתי מגיעים לסיבוב חד, שינוי מהירות, לופ מסעיר, או רפרנס למלחמת הכוכבים (והם רבים וטובים).
בלי ספויילרים, קחו בחשבון שהעונה מסתיימת בקליף האנגרים שמחייבים חזרה לעונה השניה כדי לקבל את הפתרונות לשאלות שהעונה העלתה, ומשאירים הרגשה של אנטי קליימטיות. יכול להיות שמוטב היה אם היו לפחות סוגרים את הסיפור של העונה הזו, ופותחים עם קליף האנגר את ההייפ לסיפור הבא, כמו שעשו ב-Stranger Things, למרות שבמובן מסויים זה עשה את העבודה – אין ספק שמסיימים את הפרק האחרון עם טעם של עוד.
תגובות
In this article
