עלייתו של סקייווקר – סוף סביר לטרילוגיה ממוחזרת

עלייתו של סקייווקר הוא הטוב ביותר מבין שלושת הסרטים של הטרילוגיה הנוכחית, אך בדומה לשניים האחרים גם הוא חוטא במחזור בוטה של שורשיו

עלייתו של סקייווקר

אילו יוצרי עלייתו של סקייווקר היו סית’, זה היה ה”אני מאמין” שלהם:

המקוריות מתה, יש רק נוסטלגיה.
בעזרת נוסטלגיה, אני מקבל את הלגיטימציה למחזר.
בעזרת מחזור, אני מקבל אוטומטית את אהדת הקהל.
בעזרת אהדת הקהל, אני מכניס כסף.
בזכות ההכנסות, אינני חייב לחדש.
הנוסטלגיה משחררת אותי ממקוריות.

עלייתו של סקייווקר הוא הסרט השלישי והאחרון שחותם את טרילוגיית הסרטים הנוכחית של מותג מלחמת הכוכבים. תסלחו לי שהפעם אני מוותר על הממלכתיות, אבל שני הסרטים הקודמים בסדרה היו מחזור אחד גדול ולא בהכרח מוצלח של הסרטים הקודמים. האם גם הסרט השלישי סובל מאותה בעיה? התשובה היא, בקצרה, כן ולא.

בנקודת הזמן הנוכחית מתברר שהקיסר המרושע פלפטין שרד איכשהו וניצל את התקופה בה כולם חשבו שהוא מת כדי לבנות צי עצום בגודלו שהגלקסיה עוד לא ראתה כמותו. הקיסר מציע לקיילו רן את צבאו בתמורה לראשה של ריי, אבירת הג’דיי האחרונה. מכאן מתחיל מירוץ נגד הזמן כדי לעצור את הקיסר ואת הצי שלו לפני שיתחיל לזרוע הרס בכל עבר.

בואו נתחיל במה שטוב בסרט. עלייתו של סקייווקר הוא סרט עם אקשן מהיר והומור טוב. באמת, היו כמה בדיחות טובות שבאמת גרמו לי לצחוק. גם קצב התקדמות העלילה נהדר – מצד אחד הוא אינו משאיר לכם זמן חס וחלילה לסגת אל חיק הנייד ומצד שני הוא גם אינו מעמיס יותר מדי על הצופה בבת-אחת. העלילה מכילה מספר טוויסטים מעניינים בעלילה שעשויים להשאיר אתכם פעורי פה לכמה שניות ואולי אף להציף אתכם רגשית, תלוי עד כמה אתם מעריצים הארדקור של מלחמת הכוכבים ושל הנפשות הפועלות בעולם הזה.

הסרט גם מנסה לחדש במובנים מסוימים. לדוגמה, הקשר המנטלי המיוחד שראינו לראשונה בסרט הקודם בין ריי לקיילו רן מתפתח לכיוונים חדשים, שלמיטב זכרוני לא ראינו לפני כן. האמת שאפילו ברגע כתיבת שורות אלה אינני בטוח במאה אחוז האם אני אוהב את הרעיון או לא, אבל בכל זאת מדובר במשהו חדש על השולחן. כמו כן, הסרט חושף פרטים מעניינים על זהותה של ריי במסגרת מסעה להבין מאיפה באה ומה קרה להוריה, שנטשו אותה מאחור בילדותה. יש גם לפחות שתי דמויות חדשות וחמודות, שסביר להניח שנראה בובות פופ שלהן כובשות את המדפים בחודשים הקרובים.

אבל בסופו של דבר, עלייתו של סקייווקר נופל אל מלכודת המחזור: הקיסר פלפטין הוא האויב המרכזי שמשסה את שתי הדמויות המרכזיות זו בזו תוך כדי ניסיון לפתות את הג’דיי אל הצד האפל, כאשר במקביל שלום הגלקסיה וחיי חברי המחתרת נתונים בסכנה. ראינו את הסיפור הזה כבר בשנות ה-80 עם שובו של הג’דיי. אפילו הקונפליקט האחרון בין הצדדים עלול להיראות לכם מוכר מאוד.

וזו בדיוק הבעיה המרכזית של כל הטרילוגיה הזו – מחזור ללא בושה של הסרטים המקוריים עם מעט מאוד חידוש ומקוריות. בתקווה חדשה היה כוכב מוות שמפוצץ עולמות? בואו נחזיר אותו אבל גדול יותר; בהאימפריה מכה שנית היה סיקוונס אימונים וקרב קרקעי גדול על כוכב קרח? אוקי, אז נעשה אותו דבר אבל לוק יהיה בדיכי ונחליף את הקרח במלח. זו כמעט במדויק אותה נוסחה רק עם אפקטים מודרניים ותקציב גדול מאוד, שעוטפים את הסרטים הללו במארז יפה לעין. אין כאן כמעט שום כיוון מקורי או משהו שמייחד את הטרילוגיה הנוכחית ביחס לסרטים הקודמים של המותג, ולא – שרקני חלל חמודים לא נחשב.

לסיכום, אמנם עלייתו של סקייווקר ממחזר את שורשיו אבל הוא עושה זאת במינון נמוך יותר משמעותית מקודמיו ומצליח להיות מעניין מספיק בכוחות עצמו, מה שכנראה הופך אותו למוצלח ביותר מבין השלושה. יש לציין לטובה את מאמציו לסגור כמה שיותר קצוות פתוחים בעלילה. רק חבל שהשגיאות של שני הסרטים הקודמים, שרואים את חלקן גם פה, גוררות אותו למטה. מוטב באמת שהמותג יקח הפסקה מהקולנוע כדי שיוכלו להפיק לקחים. אבל אי אפשר להגיד שלוקאספילם לא לומדים בכלל מטעויות – לפחות הסרט הנוכחי אינו מתחיל בבדיחת קרש כמו אחרוניי הג’דיי.

תגובות

במאמר זה

נגישות