בגיל 71 סטיבן ספילברג מזכיר שוב לכולנו (למרות שלא שכחנו) שהוא עדיין המאסטר האמיתי של המסך הגדול, עם הקלאסיקה לכל המשפחה החדשה שלו, שחקן מספר אחת.
כבר מהשוט הראשון של שחקן מספר אחת מרגישים בטוחים בידיו האשפיות של ספילברג, כשהוא בונה עתיד דיסטופי כל כך יפה וקולנועי – הוא כאוטי ועמוס, אך בכל זאת כל פרט נמצא במקומו המדוייק. בעתיד זה, כדי לברוח מהמציאות היומיומית המדכדכת, רוב אוכלוסיית העולם משתמשת בעולם שלם של מציאות מדומה הנקרא אואזיס, שנקשר בקשר הדוק לכלכלת העולם האמיתי, מכיל אינסוף אפשרויות, ובו כל אחד יכול להיות מי שהוא מפנטז להיות. ג׳יימס הולידיי (מארק ריילנס) היוצר הגאון של האואזיס, החביא בתוכו איסטר אג, שלאחר מותו – מי שיצליח למצוא אותה יהפוך ליורש הונו הגרנדיוזי של הולידיי, והבעלים של האואזיס כולו. בשביל לאתר את האיסטר אג הנכספת במשחק של כמה שלבים, על המשתתפים לשחות באוקיינוס המידע של רפרנסים תרבותיים שהושתלו על–ידי הולידיי, הפאנבוי הנצחי.
הפרמיס המבריק מפצל את היצירה לשני אספקטים שספילברג משלב אותם בשלמות. הראשון הוא הערך הבידורי, שחוגג את חשיבותו הטהורה של קיומו של הבידור. הבמאי האגדי שואב אותנו בשניות לעולם הספקטקל המרהיב שהוא בונה במסגרת CGI חדשני ומסעיר, ויוצר חווית צפיה המלווה בתחושות של השתתפות עצמית. ספילברג גם מלהטט במרחב הכיפי של אזכורי תרבות הפופ, שהשימוש בהם הפך את הספר עליו הסרט מבוסס לאייקוני, ורבים מהם מופעלים כחלק אינטגרלי מהנרטיב – הרבה מעבר לקישוט או קריצה. בין הנוכחים הפופולאריים נמצאים ענק הברזל, גיבורי ונבלי דיסי, קלאסיקות אימה, משחקי וידאו כמובן מתקופות שונות, קינג קונג, עוד הפתעות רבות שאין לספיילר, ואות כבוד שמוענק לענק קולנועי אגדי בפני עצמו, רוברט זמקיס.
האספקט השני הוא זה המעוגן במציאות חסרת הצדק, ובקושי של בני אדם להתמודד עם הידיעה הזו. המתח והדרמה הנובעים ממאורעות האואזיס, מתקיימים רק בזכות המהות הזו של ההשלכות האמיתיות מהעולם האמיתי, בו מנכ״ל אכזרי (בן מנדלסון, המלך ג׳ורג׳ משעה אפלה והנבל קרניק מרוג אחת) של תאגיד ייצרני ציוד למציאות מדומה מנסה בכל אמצעיו המרובים למצוא את האיסטר אג של הולידיי, וכך לקבל שליטה מלאה ומסוכנת באואזיס. הערת צד: זו מקריות מלבבת שהנבל המרכזי בסרטו הגדול ביותר של ספילברג מזה שנים נקרא נולאן. מול נולאן הדורסני ניצבים מספר צעירים נלהבים, הכוללים את גיבור הסרט, ווייד וואטס (טיי שרידן, סייקלופס הצעיר מסרטי האקס–מן), המוכר כפארזיבל באואזיס – בו האוואטרים לא מוסרים את שמות המשתמשים האמיתיים מאחוריהם, כדי לא לסכן את עצמם במציאות.
ווייד הוא בן נוער יתום טוב לב, שהתנתק כמעט לחלוטין מחיי החברה האמיתית הלא צפויה, והתמכר לאואזיס. יחד עם החברים שווייד מצליח ליצור אונליין, בינהם ארט3מיס (אוליביה קוק) שהופכת למושא אהבתו בכימיה רבה, וכך מלמדת אותו להתחבר מחדש למקור האנושיות שלו – הם מייצגים צעירים רבים שבורחים מסיבות שונות לעולם משחקי המחשב. שחקן מספר אחת לא מפנה מקום לביקורת צינית בנושא: הסרט מעריך ומהלל את התשוקה והידע שאותם צעירים אוגרים בשקדנות, ובאופטימיות דוחק בהם שלא לתת לבדידות וחוסר האמון להשתלט, לשלב כוחות, ולנצל בעולם האמיתי את היכולות שרכשו על–ידי ובזכות הפנטזיה, בלי לוותר על הכיף והחוויתיות שבמשחקים – הרי עתיד העולם יוכרע כאן במשחק מדומיין. זו תזכורת על ההבדל בין ניצול הזמן לבזבוז הזמן, וכמו כן, הסרט גם מזכיר שהעתיד שלנו אכן מתגבש במישורים הוירטואלים, באופן בלתי נמנע, לטוב ולרע.
רובו של הסרט עתיר–ההתרחשויות–הקצביות ממוקם באואזיס ועוקב אחר דמויותיו הממוחשבות, ובידיו של יוצר פחות מאוזן, העדר זה בפרצופים אנושיים היה עלול ליצור ניתוק רגשי עבור הקהל, אך זה כאמור לחלוטין לא המקרה. האואזיס מרגש ומרהיב כמו מיטב אנימציות פיקסאר-דיסני, כשברקע כל הזמן המציאות מכתיבה עבורו את הטון. הקסם הספילברגי שזור בכל עיצוב ותנועה של כל דמות, ומונע על–ידי הפסקול הסוחף של אלן סילבסטרי, שידוע כמשתף הפעולה הותיק של זמקיס, כך שצליליו הם אולי בגדר איסטר אג בעצמם. מאחורי התסריט האנרגטי עומדים הסופר המקורי בעצמו ארנסט קליין, ששחקן מספר אחת הוא ספר ביכוריו, וזאק פן, מתסריטאי אקס–מן 2, שגם כתב את הסיפור עבור הסרט הראשון של הנוקמים יחד עם ג׳וס ווידון, וכנראה אחראי על כמה מהשנינויות המוצלחות במקרה הזה.
https://www.youtube.com/watch?v=U5t8oyMWd4w
בצד העצוב והמצמרר יותר, אי אפשר להתעלם מכך שלמרות שספילברג עוד עתיד להביא לחיינו סרטים נוספים, זוהי ההתחלה של הפרידה שלו מאיתנו, הקהל. ברורה למדי ההקבלה בין ספילברג להולידיי, היוצר הקפדן עם הדמיון שאין לו קץ, שברא אינספור חוויות ורגעים משמעותיים למליונים ברחבי העולם – שיישארו וישפיעו הרבה אחרי שחייו יגיעו לסופם. לצד קרנבל הנוסטלגיה הקופצני ועוצר-הנשימה, שכולו אהבה וההערכה לקולנוע ולכל פיסת בידור מעוררת–השראה מהעבר – ספילברג מבשר את אמונתו בדור החדש שיבוא ויעשה דברים גדולים לא פחות, כל עוד יחזיק בידע והכבוד למה שהיה, ו-ווייד הוא הסמל האידיאלי לכך, כמעריצו המושבע ביותר של הולידיי. ספילברג נותן לנו את שחקן מספר אחת בתור שיעור מהותי על האיזון בין הרווח הכלכלי מבידור, לרווח התרבותי, החוויתי והרגשי ממנו – כשהוא יוצר קלאסיקת הרפתקאות קולנועית נוספת, שבעתיד נסתכל עליה אחורה עם חיוך נוסטלגי.
תגובות
